ההר הוא גבוה,
הים הוא עמוק
(סיני. כן, סיני)

סיני, אבל ברגל

אז נכון, כולנו מכירים את סיני. אז נכון, כשהיינו ילדים זה אפילו היה ישראל, אז נכון, זה כרגע במצרים ומשרד החוץ ממליץ לא להגיע לשם. אז נכון, בשנים האחרונות החופים, בעיקר הצפוניים שבהם, עמוסים בישראלים בכל סוף שבוע.

אז נכון...

אבל! חוץ מאתר שיזוף, סטלבט ושנירקול (ואולי עוד כמה דברים שלא פה המקום לפרטם), בסיני ובעיקר באיזור ההר הגבוה, אפשר למצוא את אחדים מהטרקים היפים והנגישים במזרח התיכון. וכן, אפילו בעולם.

אז למה ברגל? כי ככה תגיעו למקומות הכי יפים. ולמה בהר הגבוה? כי זה קרוב, זה זול, זה יפה (כבר אמרתי, נכון אבל שווה להדגיש את זה: אחד היפים, בעולם כולו!) והעיקר: מאוד נוח מבחינה ארגונית.

אז איך מגיעים?

נוסעים לאילת, ממשיכים עוד קצת ומגיעים למסוף טאבה, עוברים (לא צריך ויזה למצרים, אבל צריך הרבה סבלנות), מחליפים שקלים ללירות מצריות ולוקחים מונית לאיזור ההר הגבוה, לסנטה קתרינה (או שעוברים עם הרכב שלכם ואז צריך עוד הרבה הרבה סבלנות).

את הנסיעה לאורך החוף, עד נואיבה, אני מניחה שלא צריך לתאר. מי שעוד לא ראה את סיני יהיה מוקסם מהמראה, האחרים יתחברו לשאנטי. בנואיבה עוזב הכביש את החוף ומטפס לכיוון דרום-מערב עד לצומת דרכים שממנו ניתן להמשיך לכיוון דהב ושארם א-שייח' (דרומה) או לפנות מערבה לכיוון ההר הגבוה. אם אתם לא זוכרים, הכביש הזה נקרא בעבר "דרך זיוה" ונסלל לראשונה בתקופה הישראלית. אם תשימו לב טוב, תוכלו לראות לצד הדרך לסנטה קתרינה שלט ישראלי אחד שעדיין שרד.

למעלה. צילומים: דליה נבות-מינצר

הנסיעה עצמה היא בתוך המדבר. היא מתחילה באיזור בקעות החול הגדולות וממשיכה בעלייה מתונה לעד לגוש הגרניט הגדול שפסגתו הר קתרינה הקדושה (ג'בל קתרינה), המתנשא לגובה של 2,640 מטרים. לאחר שתעברו בצומת נוספת, שבה תפנו דרומה (שמאלה), תגיעו לבקעת מלגה. הנסיעה כולה, ממעבר הגבול ועד למלגה, נמשכת שעתיים וחצי ללא עצירות וללא תקלות. לאורך הדרך יש שתיים-שלוש תחנות ביקורת של המשטרה המצרית, ובחלקן יבקשו לראות את הדרכון שלכם. לרוב השוטרים ידידותיים. לפעמים הם גם צמאים ומבקשים קצת מים. תנו להם.

המנזר, הגולגלות, המלונות והכפר

מנזר סנטה קתרינה נמצא למרגלות הר משה (ג'בל מוסא). המנזר קיים מאות שנים, ובתקופות קדומות יותר הנזירים שגרו בו בנו גם שבילי הרים וקפלות קטנות בסביבה כולה. המנזר הוא אתר קדוש לנוצרים. צליינים רבים (בשנים האחרונות בעיקר מרוסיה) מגיעים לבקר בו ולטפס להר משה (שבו, כידוע, ניתנו לוחות הברית לעם ישראל).

בעקבות כמה תאונות שבהן היה מעורב מספר מועט של צליינים, שטעו בדרך, ובשל המספרים הגדולים של תיירים שמגיעים לאיזור, החליטו השלטונות המצריים למסד את הביקור במנזר ואת העלייה להר משה. מקובל לעלות לפסגה כדי לקבל את פני הזריחה (בתפילה ומתוך קרבה לאלוהים), ומי שעשה את זה יודע באיזו חוויה מלאת הוד מדובר.

נכון להיום, הכניסה למנזר היא עד השעה 15:00 אחר הצהריים וכדי לעלות להר משה צריך לשכור "דליל" (מורה דרך בדואי). אפשר לעלות חלק ניכר מהדרך על גב גמל. רבים מהישראלים ששהו במלונות באיזור נואיבה, דהב או שארם מכירים לפחות את ההצעה ל"תור" מאורגן למנזר קתרינה ולהר משה, שעוזב את המלון בערב וחוזר למחרת בצהריים.

במנזר עצמו יש מספר חדרים מעניינים, האטרקטיבי ביותר הוא "חדר הגולגלות" שבו שמורות גולגלות של נזירים שפעם התגוררו במנזר ומתו בו. לא תמיד מאפשרים הנזירים לבקר בו, אבל כדאי.

טקסי!

תשתו משהו בדרך לפסגה?

הדרך העתיקה העולה להר בנויה מדרגות. מאות אם לא אלפים מהן, אך היום עולים מרבית התיירים רק את החלק האחרון של דרך המדרגות, וזאת לאחר שנפרצה דרך גמלים חדשה העולה כשני שלישים מהגובה. בכל מקרה, העלייה נמשכת מספר שעות ובסופה מגיעים לפסגה שעליה מנזרון קטן (קפלה).

צמוד להר משה נמצא ג'בל צפצפה, שבהחלט שווה סיבוב (הליכה של כשעה) בין תצורות הגרניט הכבירות. אל תתפלאו, לאורך העלייה ובפסגה עצמה צצו חנויות מזכרות וכמה בתי-תה. שיהיה נוח. וחוץ מזה, הבדואים, לא צריכים להתפרנס? המטפסים, לא צריכים לשתות?

כפר מלגה (בע"מ)

כפר מלגה, שתושביו הם בני שבט הג'בליה, התפתח מאוד בשנים האחרונות. האיזור המסחרי בו גדל ונבנו בו מספר מלונות, מפוארים יותר ומפוארים פחות. הכפר נמצא בבקעת מלגה, המוקפת פסגות גרניט ומנקזת מספר ערוצים תלולים.

אבל באנו כדי ללכת... כדי לצאת לטרק רגלי באיזור צריך לשכור "דליל". את התקנה הזו קבעו המצרים והיא נקבעה מיד לאחר שחצי האי חזר לשליטה מצרית. כדי לשכור "דליל" תצטרכו לפנות לשייח' של שבט ג'בליה, שייח' מוסא, ב"משרדו". התשלום הוא למדריך, לשייח' ואם תרצו לקחת גמל שיסחוב את הציוד שלכם, אז גם לגמל.

גמל אחד נושא לרוב ציוד של שלושה ארבעה מטיילים. בשנה האחרונה נפתח בכפר משרד טיולים חדש המתחרה עם המיזם המצליח של שייח' מוסא. קורה. המחירים עקרונית זהים. נכון לחודשים האחרונים, מדובר ב-60 לירות מצריות לכל פונקציה לכל יום (כלומר 60 לדליל, 60 לשייח', 60 לכל גמל).

סיני? משחק ילדים... 

מסלולים

יש מגוון רחב של מסלולים ואפשר לצאת לכמה ימים שתבחרו, מיום אחד ועד שבועיים (אם סידרתם ויזה לתקופה ממושכת יותר, תוכלו לטייל באיזור גם מספר חודשים. היצע המסלולים פשוט ענק).

תוכלו לקבוע את האורך ואת הקושי של המסלולים שתלכו בהם ותוכלו לבחור אם לבקר בבריכות המים או בפסגות (או גם וגם). שייח' מוסא ועוזריו יציעו לכם מספר מסלולים, ותיאורים מצוינים תוכלו למצוא ב"מפת האטרקציות של סיני" הנמכרת ברשת חנויות "סטימצקי" ובספר "בחזרה לסיני", בעריכתו של אברהם שקד. בפעם הראשונה שתסעו לסיני, לא ממש משנה לאן תלכו, הנוף מדהים.

אה כן, ישנים בחוץ. מה לעשות. אין מלונות בדרך וגם לא מסעדות. יש בוסתנים יפים שאפשר לישון בהם (תמורת חמש לירות מצריות לאדם ללילה), ולבשל תוכלו בעצמכם עם אוכל שהבאתם מהבית, שקניתם בכפר, או, לחילופין, תוכלו לרכוש "חבילת מזון ובישול" משייח' מוסא בע"מ. במקרה הזה יכינו לכם המדריך והמגמל את הארוחות לאורך הדרך (חבילת "מזון ובישול" לרוב זולה יותר מהאופציה לסחוב אוכל מהארץ. תחליטו לבד).

חשוב לזכור שהאיזור מדברי וגבוה. בחודשי הקיץ חם בשעות הצהריים, וכמעט לאורך כל השנה הלילה קר יחסית. לשתות מספיק למדנו אומנם כבר בתנועה, אבל כדאי גם ליישם. וכדאי גם להצטייד בהתאם.

כפר מלגה הוא לא הנקודה היחידה ממנה ניתן לצאת לטיולים באיזור ההר הגבוה ובגושי ההרים שסביבו, אבל היתרון של מלגה הוא שלא נחוצה ויזה מיוחדת למסלולים היוצאים ממנו. למסלולים שלא יוצאים ממלגה נחוצה לרוב ויזה מצרית ממשית (כזו שמוציאים בשגרירות המצרית או דרך סוכנויות הנסיעות כחודש לפני היציאה המתוכננת).

לדעתי האישית, הביקור והטיול בהרים מסוכן כנראה פחות מ"ההיתקלות" ההמונית לאורך החוף, אך עדיין חשוב לזכור שנמצאים במרחק זמן ניכר מהאפשרות הקרובה ביותר לסיוע ולפינוי רפואיים (יום הליכה ועוד שלוש שעות, למשל). לכן חשוב להיזהר ולהימנע מפגיעות.

ובסוף?... בסוף מחכה לכם הים של סיני. ועל האלמוגים והריפים הנשברים של דרום חצי האי אפילו עוד לא דיברנו.