הספורט היה כאן מאז ומתמיד. בהתחלה כצורך קיומי ובהמשך כצורך בידורי, הנאתי. האדם הקדמון, הצייד, רץ כל עוד נפשו בו כדי לצוד את ארוחת הבוקר הדשנה למשפחתו (או מארוחת הבוקר של מישהו אחר). בהמשך, עם ההתפתחות האנושית, היכולות האתלטיות שלנו נווטו לכיוונים מלחיצים מעט פחות ובריאים הרבה יותר, והספורט העממי והתחרותי החלו תופסים מקום של כבוד בחיי החברה.
היוונים העתיקים העריצו את גוף האדם ויכולותיו ואפילו המציאו לשם כך את המשחקים האולימפיים, כדי שנראה מי הטוב ביותר. הרפואה הוסיפה את הדגש הקטן שלה ומאז אנחנו יודעים ש"ספורט יפה לבריאות".
במאה השנים החולפות התקדם הספורט מרחקת עצום קדימה, ביחד עם הטכנולוגיה פורצת הדרך וההתפתחות בכל תחומי החיים. במקביל למיצוי היכולות האנושיות באמצעות אימון נכון, תזונה ייעודית ושימוש בידע פיזיולוגי מתקדם, החלו להתפתח גם סוגי ספורט שנגעו בחלק שונה של הטבע האנושי, צד קדום יותר, אשר נשכח ונדחק לפינה זה זמן רב בידי הקלות הבלתי נסבלת והמפתה של הקידמה. מדובר כמובן בפחד; בפחד ובהתמודדות עם מצב ש"הפסד" בו לא מלווה רק במפח נפש אלא יכול לגרום לאיבוד הנפש ממש, או לפחות לפגיעה גופנית משמעותית.
כדורגל עדיין נחשב לספורט הנצפה והאהוב ביותר על פני הגלובוס והכדורסל ידוע כפופולרי ביותר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אבל בעשור האחרון התקשורת מטפחת ספורט ויזואלי יותר, מרתק יותר, קיצוני יותר - ספורט האקסטרים.
מה זה בכלל? ספורט האקסטרים הוא שם כולל לענפים רבים שזכו בהתחלה לכינוי השנוי במחלוקת "ענפי ספורט אלטרנטיביים", והיום הם תופסים מקום של כבוד במרכז הבמה הציבורית, בעיקר בעולם המשפיע והמושפע כל-כך של הצעירים.
לא באמת קשה להבין למה גלישת גלים, שכבר במאה הקודמת נחשבה לספורט ותיק, פרצה פתאום לתודעה הציבורית כשלצדה ענף בן פחות מעשור כמו קייטסרפינג, אשר נחשב לאחד הענפים המתפתחים במהירות הגדולה ביותר בהיסטוריה.
בתוך מספר זעום של שנים מאז המצאתו החליף הסנובורד את הסקי באתרי גלישה רבים באירופה ובארצות-הברית וכלי תחבורה כמו אופניים או אופנוע מתעופפים לנו מעל הראש כאילו הומצאו מלכתחילה במטרה לבצע שלוש סלטות ובורג אחד לפני שינחיתו את הרוכב התורן על תלולית עפר משופעת.
בעולם של "לייפסטייל" וחומרים מתקדמים, שבו בתוך שעות כל נשיקה של בריטני ספירס או פלוץ של מדונה מגיעים היישר לכל בית בטימבוקטו (או בבאר-שבע); בעולם שערוצי הטלוויזיה שלו נותנים במה למתיחות הגבול המרשימות של מי שמוכן לקחת את עצמו צעד אחד קדימה - בעולם כזה האקסטרים מחייך ומתפתח ומתקדם במהירות מהשוליים למרכז.
למה? טוב, זה די ברור, לא?...
מה מושך יותר מלראות בן אדם מתמודד עם הפחד העמוק שלו מפציעה או מוות? הרווח וההפסד עומדים צמודים זה לזה, במרחק של נחיתה אחת מושלמת.
מה מפתה יותר מלהאמין שאנחנו באמת יכולים לעוף קצת? מה מרגש יותר מאשר לחוש את המהירות נצברת מתחת לגלגלי האופניים או הגלשן.
אז כן, נכון, להבקיע גול במשחק כדורגל בשכונה זה באמת נחמד. לעשות את זה במשחק ליגה נחשב זה אפילו מספק, מרומם וכלכלי מאוד. אבל אי אפשר להשוות את זה לשתי שניות בתוך "צינור" של גל עצום מול חופי הוואי החמימים, או לשתי שניות של נפילה חופשית באמצע הלילה מגג בניין בניו-יורק או לשתי שניות של קפיצת סנובורד מטורפת בקנדה. שתי שניות ששוות חודש, אם לא שנה. שתי שניות שנצרבות בדיסק הקשיח ונשארות שם לתמיד. שתי שניות כל-כך טובות שזה פשוט לא הגיוני. שתי שניות שבהן אתה ממצה את מה שנולדת לעשות.
עוצמת החוויה והרגש שמלווה אותה, ההשפעות הפיזיולוגיות והמנטליות, כל אלה אינן בנות השוואה לשום דבר בחיי היומיום. נכון, ההקרבה עצומה, שעות האימון ארוכות, הפציעות מתסכלות והכאב שנלווה אליהן נוראי. המחיר, לעתים, עלול להיות יקר מאוד. לכן צריך לדעת מה עושים, וללמוד את זה רק מהמקצוענים.
כל פעילות גופנית אתגרית כרוכה בקושי. בכל פעילות מסוכנת טמון פחד. אבל הפחד הוא חלק משמעותי מהכיף. ההתמודדות, ההתגברות על משהו שנראה לפעמים לא הגיוני, שחזור הסיטואציה בהילוך איטי ואחר כך התחושה הזו של "אני לא מאמין שעשיתי את זה".
אין ספורטאי אקסטרים שלא מפחד כשהוא נמצא בסיטואציה שהיא על גבול יכולתו האישית, אבל אין הרגשה טובה יותר לאחר מכן. הפחד טבעי ולגיטימי כשאתה מבין מה עומד מולך ואיזה מחיר אתה עלול לשלם עבור הטעות הקטנה ביותר. אבל זוהי בעצם מהותו של הספורט ברמות הגבוהות שלו.
כמובן שאקסטרים לא חייב להיות קיצוני כל-כך, מסוכן כל-כך. רוב האנשים שעוסקים בספורט האקסטרים עושים זאת ברמות שבהן הדרכה נכונה וכניסה הדרגתית לעולם הנפלא הזה מאפשרת פעילות בטיחותית מאוד, השווה למשחק כדור-עף חופים, רק עם רמות ריגוש גבוהות בהרבה.
חצי שעה הדרכה ואתה מחובר למדריך, נופל חופשי במשך דקה מגובה של ארבעה קילומטרים, מרגיש את הרוח נכנסת לך בכל חור פתוח אבל מחייך עד השמיים שמהם זה עתה ירדת. אקסטרים של כייף, יותר בטוח מלנסוע על הכביש.
והטבע.
ברוב ענפי האקסטרים הטבע הוא גורם מרכזי בחוויה.
הזריחה שמכה על פסגת הקרח המחודדת באנדים הבוליביאניים וצובעת את העננים בכתום חזק, כשהגשמת חלומך נמצאת רק מספר מאות מטרים קדימה;
הגל העצום שהרוח והסערה המרוחקת עיצבו בסימטריות מעוררת הערצה – ואשר קרני השמש המוקדמות של הבוקר הופכות אותו יפהפה פי כמה;
השביל הצר והבוצי שבו משאירים צמיגי האופניים את עקבותיהם בינות עצי היער הירוקים - ומרבדי הרקפות והפטריות, המפיצים ניחוח משכר לצד הדרך;
המצוק בפיורד הנורווגי ממנו נופלים בנפילה חופשית למשך דקה שלמה, כשמפלי מים זורמים מימין ומשמאל.
הטבע הוא התפאורה שבלעדיה הסרט הזה לא שווה כלום. הנופים והפלאים האלה מקיפים אותנו כל חיינו. רובנו לא שמים אליהם לב. העיסוק בספורט אקסטרים מחדד אותם ומאפשר לנו להתחבר אליהם בצורה האמיתית ביותר.
הסדרה הזו, עוסקת בכל אלה.
שלכם,
עומר