"הפעם אתה חייב להגיע", שאג יאן, חברי הוותיק, מעברו השני של הקו. " זו השנה החמישית ברציפות שאנחנו מארגנים את "שבוע האקסטרים" והפעם זה יהיה ענק, עצום, יהיו אלפי אנשים מכל העולם". חייכתי. התאריך שוריין. הפעם, הבטחתי לעצמי, אני אהיה שם, באירוע ספורט האקסטרים הגדול בעולם.
עיירת הסקי ווס (Voss) שוכנת בצפון-מערב נורבגיה, בין מצוקי ענק, אגמים חלקים ומדרונות ירוקים. בחמש השנים האחרונות מתקיים כאן שבוע האקסטרים שתפס את מקומו כאירוע הספורט האתגרי שבו מספר המשתתפים הגדול ביותר בעולם.
במשך שישה ימים בכל חודש יוני, מבוקר עד ערב, מתקיימות כאן תחרויות ספורט רבות, חלקן אישיות, חלקן קבוצתיות, שמושכות אליהן אלפי מתחרים וצופים מכל רחבי הגלובוס. צניחה חופשית, אופני הרים, מצנחי רחיפה, קפיצה מצוקים, קייאקים ורפטינג במים סוערים הם רק חלק מענפי הספורט, שמבוצעים כולם בטווח של דקות נסיעה זה מזה.
בכל ערב, לאחר סיום התחרויות, נאספים כולם במרכז העיר, ושם על מסכי ענק, מוקרנים קטעי וידאו מוטרפים שצולמו במהלך היום על-ידי צוותי צילום מקצוענים. קהל צעיר ותוסס, רווי אלכוהול ואנרגיות אין סופיות, מריע לגיבורי היום ואחר-כך פונה להופעות חיות של להקות אירופיות מפורסמות. החגיגות נמשכות אל תוך הלילה, או בצורה מדויקת יותר, כל היום. נו מה, כתוב באיזשהו מקום שאם עושים אקסטרים צריך להזניח את הסקנדינביות?
השמש לא שוקעת, החגיגה לא נגמרת
בעונה זו של השנה, בחלק זה של נורבגיה, השמש לא ממש שוקעת. האור הנמשך כל היממה רק מקל על המשך הבילויים וגורם לאיחור בתחילתן של התחרויות למחרת. בעידן ה-MTV, בילויים חשובים לפחות כמו מהספורט עצמו...
ענפי ספורט המיוחדים של ספורט האקסטרים, שעד לא מזמן נחשבו ל"ספורט נישה" או לנחלתם של מעטים, מבוצעים היום על-ידי קהל רב ומשפיעים בצורה חדה על תרבות הנוער, אופנות לבוש ואפילו על המוזיקה.
בניגוד לעבר הלא-רחוק, ניתן לראות היום את ביצועי הספורט המדהימים האלה לא רק בערוצי טלוויזיה מחתרתיים או במגזינים יעודים, כי אם גם בשעות צפיית השיא בערוצים בהם צופה המשפחה כולה. לא מפתיעה העובדה שחברות ענק משקיעות סכומי כסף אדירים על מנת להבטיח את הקשר בין מוצריהן לענפי ספורט "סקסיים" וצעירים אלו, זהות שמתחילה במימון הספורטאים המובילים ומסתיימת ביצירת פרסומות מלאות פעלולי אקסטרים עוצרי נשימה.
מרחפים מעל ווס. צילום: עומר מי-דן
פחות משעה אחרי שיאן קיבל את פני בשדה התעופה, מצאתי את עצמי בג'יפ "דיפנדר" שחור, ביחד עם פייר ומארק המקומיים, בדרך לאחד מעשרות הנהרות הסוערים המקיפים את ווס מכל עבר.
לפנינו, בשבילי העפר הצרים, נעו רכבי שטח נוספים, כולם נושאים קייאקים צבעוניים על הגג. הנוף שנפרש סביבנו העלה חיוך מטופש על פני. הרגשתי כמו ילד קטן שזה עתה קיבל צעצוע ליום ההולדת. מצוקי הענק שהציצו מכל פינה, חלקם מוסתרים מאחורי עננים נמוכים, הנהרות התלולים, מעברי הרכב החצובים בסלע, האוויר הצלול, השקט של הטבע. מילאתי את ריאותי במשך מספר שניות ועצמתי עיניים... גן עדן.
בקרחת יער ירוקה עצרו הרכבים ומהם יצאה חבורה ססגונית של צעירים. רובם, כך הבנתי מיד, נחשבים לחותרי הקייאקים הטובים באירופה. בתחילה הצטערתי שלא הבאתי את הקייאק שלי מהארץ, אבל מהר מאוד התברר לי שעובדה זו הצילה למעשה את חיי.
בשעות הקרובות, כאשר הכותרת "יום אימונים קצר לפני התחרות של מחר" מרחפת באוויר, התקדמו החותרים בתוך נהר צר וגועש בטמפרטורת מים שנגזרה ישירות מכתמי השלג הבוהקים על ההרים מסביב.
כל מספר דקות נגלה לפנינו מפל מים חדש שהעלה חיוכים וצעקות מכיוון להקת מכורי האדרנלין במים. אני, סחוט מיממת הטיסות שעברה עלי, שכחתי מהרצון לישון ורצתי לאורך הנהר, מנסה לתעד את קפיצות המפלים הגבוהות ביותר שראיתי בחיי, הכול במרחק של מטרים ספורים ממני.
לפני כל מכשול מים חדש ומסוכן עצרתי את נשימתי ביחד עם החותרים, ובסתר לבי בירכתי על כך שהפעם אני נמצא מהצד השני של העדשה.
שעה קלה אחר כך, כשהשמש עדיין שטה לה במרכז השמיים ומצנחי הרחיפה הצבעוניים נוחתים על הדשא הרחב לפנינו, התקדמנו לקראת האוהל שבו מתקיימים אירועי הלילה של השבוע.
