סידני אוסטרליה. עיר של ספורט נטו. עיר שבה הספורט הוא דת, תרבות, דרך חיים.
טניס, רוגבי, גלישה, שייט, קריקט, טריאתלון. זו רק רשימה קצרה של ענפי ספורט שבהם עוסקים המונים, מילדי הגן ועד זקני העיר, בקיץ ובחורף, במסגרת עממית או תחרותית, זה הדבר החשוב ביותר באוסטרליה, לפני כל החדשות האחרות בטלוויזיה או בעיתון.
היתה זו שבת נעימה וקיצית. בשבוע החולף הים הסביר לי פנים ונתן לי לגלוש בגלים מדהימים, וכעת, לאחר שהסוול חלף, החלטתי להקדיש מעט זמן לטיפוס על המצוקים הלבנים של "הראש הצפוני" שבפתח הנמל הגדול של סידני, המקום שממנו נכנס האוקיינוס הרחב ומחלק את העיר לשניים.
המעבורת שנשאה אותי ואת סימיון, שותפי להרפתקה, עגנה ברכות במקום המיועד לכך במזח של חוף מנלי, ואנחו פרקנו את עצמנו כשעלינו תיקי גב עמוסים בציוד. את אביזרי הטיפוס ארזנו היטב בעומק התיקים. עשר דקות מאוחר יותר כבר עמדנו לרגלי הפרויקט היומי שלנו, מחסלים במספר לגימות את בקבוק השתייה שהבאתי עימי.
הגלים התנפצו בעוצמה על בסיס המצוק המרשים שנישא מתוך המים לגובה של שישים מטרים ואנחנו התארגנו במהרה לתחילת הטיפוס. המטרה היתה "פגע וברח". טיפוס מהיר ככל שניתן ופרישה מוקדמת לבירה קרה בחוף הים. הנאה מרוכזת ומתומצתת.
אני, (למעלה), וסימיון, בדרך למעלה (למטה)
ידענו שאופיו של הסלע לא יאפשר לנו להניח עיגונים שיאבטחו אותנו במהלך ההתקדמות ולכן נאלץ להשתמש בברגים ישנים שהצבא האוסטרלי קדח באבן החול המתפוררת לפני יותר מעשרים שנה. מאז הם עדיין שם. הסתכלות חטופה על הברגים לא נסכה בנו ביטחון רב. הלחות והמליחות, שכה אופייניות לסביבה הקרובה לים, גרמו לרובם להחליד עד דק.
ניסיתי לבדוק את עמידותו של אחד הברגים החלודים בתחילת המסלול, ולאחר נענוע קל, מצד לצד, הוא נשאר בידי. סימיון הסתכל לעברי וחייך.
- "ננסה לא ליפול, הא....".
- "כן, כן, לא ליפול...", מלמלתי בהפתעה, מסתכל על ראש הבורג החלוד שנח בכף ידי.
המסלול, כך הערכנו על פי בחינתו המדוקדקת מהקרקע, ייאלץ אותנו לטפס בשני קטעים, עם עצירה באמצע המצוק. שינויי הכיוון החדים במהלך הטיפוס לא יאפשרו לסיים את המסלול ברצף, מפני שצפוי יותר מדי חיכוך על החבל הקשור בין שנינו.
החלטנו שאת הקטע הראשון יוביל סימיון שמכיר טוב יותר את אופיו של סלע החול המתפורר והתלול. אני אטפס אחריו עד אמצע הדרך ושם, לאחר שהבנתי עם מה אנחנו מתמודדים, אצא להוביל את הקטע השני של המסלול. מהנקודה שבה עמדנו כעת, הקטע הזה נראה גם החלק הכיפי והמפחיד יותר. סימיון ניגש לעבר הקיר הלבן וחייך את חיוכו הממזרי כאילו אומר "איזה כיף לפחד וכולי תקווה שלא אצטרך להעמיד במבחן את הברגים החלודים...".
הסתכלתי לעברו בהבנה ושמחתי שאני לא הראשון שייאלץ, אולי, לבדוק את השפעת החלודה על חיינו.
התחלנו לטפס. התקדמותו המהירה יחסית הפתיעה אותי והנחתי שהוא אינו עוצר לנוח בגלל הפחד שייאלץ להשתמש בעגינות הצבא הישנות. אני הייתי נוהג באותה דרך. כמה דקות מאוחר יותר דמותו נעלמה מעיני מעבר לפינת סלע בולטת.
הערכתי שיחלפו לפחות עשר דקות עד שיגיע לנקודת אמצע המסלול והמשכתי לשחרר לו את החבל. בכל פעם שהרגשתי מתיחה קלה מעברו השני. ניסיתי לצעוק בתקווה שישים לב אלי, שיגיב, אך הרוח החזקה והגלים שהתנפצו מספר מטרים מתחתי חיסלו כל סיכוי לשמוע משהו מסימיון.
מספר דקות נוספות חלפו עד שהרגשתי מתח חזק על החבל, שלווה במספר משיכות קצובות. זה היה בדיוק הסימן לו חיכיתי. נעלתי במהירות את נעלי הטיפוס, העמסתי על גבי את התיק עם שארית הציוד של שנינו ופניתי לטפס לעבר סימיון.
הסלע לא ממש עזר לי להתקדם. מעולם לא ניסיתי לטפס על אבן חול כל-כך רכה, כאילו רק אתמול מישהו צבע את הקיר בחול וכעת כל מגע מפורר את הציפוי החדש.
ניסיתי להתעלם מהקושי והתקדמתי מהר ככל שיכולתי. החבל הרי מגיע כעת מלמעלה ושומר עלי - והחלק המפחיד באמת עדיין לפני.
הצעד האחרון היה מעט טריקי, מתוחכם. שלושת המטרים שמולי היו חלקים לגמרי, ללא שום אחיזה בולטת, אבל בשיפוע חיובי קל. מצאתי חור בגודל של זית ומשכתי את גופי על בסיס אצבע בודדת שהכנסתי לתוכו כשאני מצמיד את נעלי הטיפוס לסלע, מנסה לנצל את מירב החיכוך האפשרי בדרך למעלה.
כמה שניות אחר כך טפחתי על שכמו של סימיון, מיוזע כולי, "עבודה טובה", הפטרתי לעברו כשאני מנסה להחזיר את נשימתי למוטב.
החיוך המפורסם לא מש מפניו, "עכשיו תורך", אמר כשחיוכו הולך וגדל, מתפשט על פני הילד שלו. ארובות עיניו התכווצו אל מול אור השמש החזק וכיסו כמעט לגמרי את עיניו התכולות, הבוהקות.
- "מקווה שגם אתה לא תצטרך לבחון את העגינות הקוסמטיות האלה. קשה לי להאמין שהם יחזיקו משקל גוף גם בלי שייאלצו לבלום נפילה".
חייכתי בחזרה ביובש, זה בדיוק מה שלא הייתי צריך לשמוע עכשיו.
מספר דקות אחר כך הייתי מוכן. הציוד הרב היה תלוי על הרתמה שלי בסדר מופתי שהוסיף עוד קמצוץ רוגע למשוואה. כמה שהייתי זקוק לרוגע הזה עכשיו. הים הכחול נפרש מתחתינו כרקע האולטימטיבי לאתגר. הגלים והקצף הלבן הוסיפו נופך פראי, ובנייני הענק של סידני, מנצנצים באופק, השלימו את התמונה. אין ספק שזה אחד מאתרי הטיפוס היפים ביותר בעולם.
סימיון סימן לי שהוא מוכן לאבטח אותי. לקחתי נשימה עמוקה ופניתי למלא את חלקי בחוויה המשותפת. חצי השעה החולפת הספיקה לי כדי להכיר את הסלע ואת חסרונותיו.
התקדמתי, כמו סימיון לפני, במטרה להגיע לפסגת המצוק ללא עצירת מנוחה שתאלץ אותי להעביר את משקל גופי אל הברגים החלודים. ולמרות זאת המשכתי לעגן את החבל לאותם ברגים בדיוק, כל מספר מטרים. אנחנו קוראים לזה "עגינות פסיכולוגיות". אתה יודע שהסיכוי שהן ימלאו את תפקידן בזמן אמת, כשתיפול, הוא אפסי, אך העובדה שהן שם, לאורך הדרך, משרה עוד טיפת ביטחון שכל-כך חשובה במצבים כאלה.
הקטע האחרון של המסלול היה גם המפחיד ביותר.
הייתי צריך להתקדם על קיר שכל חלקו התחתון ניתק ממנו והתרסק על בסיס המצוק, לתוך המים, לפני שנים רבות. היה זה למעשה מעין אף, או שפיץ, שנשאר בודד במערכה, לבדו מעל התהום.
אם במהלך הטיפוס על הקיר אחליק אפילו חצי מטר, אהיה כולי באוויר, שישים מטרים מעל הסלעים שעליהם מתנפצים הגלים. במקרה כזה, גם אם יצליחו ברגי הצבא האוסטרלי הישנים לעצור את נפילתי, הסיכוי שאצליח לחזור לקיר ולהמשיך לטפס עד סוף המסלול קטן מאוד. אכן, מחשבה מנחמת.
הורדתי לרגע את ראשי והבטתי בין רגלי לתהום המרשימה שנפרשה תחתי ולו רק כדי לנצור את הרגע המדהים הזה ולהחליט שלמקום ההוא, שם למטה, אני לא חוזר, לא בקרוב.
הזעתי כמו מטורף והלחות הגבוהה לא ממש עזרה. הייתי חייב לשלוח את ידי כל מספר שניות לעבר שקית אבקת המגנזיום שהיתה מחוברת לאחורי רתמתי. גם לפעולה זו אפקט פסיכולוגי מסייע ומוכר. ובמצבי כעת - כאשר שרירי הידיים כבר מאותתים בעצבנות על רצונם לצאת לפנסיה מוקדמת - כל עזרה קטנה היא עזרה משמעותית נוספת לקראת קו הסיום.
חמש דקות נוספות, החלקה אחת לא מתוכננת, אחיזת רגל שנשברה באמצע צעד וגרמה לפרפור פרוזדורים קל - ואני על פסגת הצוק, מחייך בסיפוק.
מנוחת הלוחמים. סימיון ואני בדרך לבירה
סימיון טיפס אחרי במהירות, כששמש הצהריים הקיצית מטגנת אותנו ביסודיות.
- "החור באוזון מעל אוסטרליה הוא הגדול בעולם", הדגיש בהגיעו אלי, "אומרים שזה בגלל הפלוצים של מיליוני הכבשים בניו זילנד".
- "ידעתי שטיפוס הוא ספורט מסוכן", עניתי, "בוא נסתלק מפה, לפני שהבירה תתקרר..."
הערה והארה:
טיפוס הוא ספורט נפלא אך מסוכן כאשר מבצעים אותו ללא ידע וללא הדרכה מתאימה. על-מנת ללמוד איך לטפס בטבע, מהיכולת לבצע עיגונים בסלע ועד טכניקת טיפוס, מומלץ ליצור קשר עם המועדון האלפיני הישראלי ולנסות לתאם קורס טיפוס דרך אחד המדריכים המוסמכים.
אפשר גם להתחיל מהתנסות בטיפוס סלע באופן סטרילי ובטוח באחד מקירות הטיפוס המלאכותיים הרבים שקמו בארץ בשנים האחרונות (בפארק הירקון, בקריית-אונו, ברמת-ישי ובקיבוץ העוגן).
בהצלחה,
עומר.