משהו אישי
הדברים נכתבו, למעשה, לאחר סיום כתיבתו של הספר. עורך הספר דרש "משהו אישי". הדרישה הזאת מניחה שמי שעוסק, כמוני, בספורט אתגרי באינטנסיביות גדולה כל-כך בטח מחביא איזו חוויית ילדות או נעורים, שדוחפת אותו לנטילת סיכונים מטורפת. בטח, סבור העורך, איפשהו בעבר חבויות המון טראומות. הן הרי חייבות לצוץ על פני השטח ו"חשוב שהן יוזכרו".
פרק זה טוען כנגדו בחום: "מה קרה, אי-אפשר סתם להתפתח לספורטאי שקופץ מבניינים באמצע הלילה? חייבים טראומת ילדות ברקע?"
נולדתי בקיץ שקדם לחורף של שנת 1973, ומשיחות עם אמא שלי הבנתי שהריצה לעבר המקלט עם תינוק ראשון על הידיים בזמן מלחמת יום הכיפורים היתה חוויה מאלפת. אחי אלעד נולד כשהייתי בערך בן שנה ויחד בילינו את רוב ילדותנו בקיבוץ עין-המפרץ, בין בריכת השחייה למגרש האתלטיקה. שחייה תחרותית היתה ספורט מקובל מאוד בקיבוץ, בערך כמו הלינה המשותפת, רחוק מההורים, כך שניצני האמביציה הספורטיבית החלו לצוץ כבר אז.
זו היתה תקופת מלחמת לבנון. אבא שירת כרופא מילואים צעיר על המסוקים של יחידת החילוץ של חיל האוויר ואנחנו פרקנו כל עול בין המתבן לבריכות הדגים ושדות הכותנה. בנינו רפסודות מחביות, יצאנו לצוד באחו עם חץ וקשת ודגנו שפמנונים מהנחל הסמוך. בסופי השבוע יצאנו עם אמא לצעוד בגלבוע ובהרי מנשה.
בגיל שתיים-עשרה, רגע לפני המעבר לחטיבת הביניים במוסד החינוכי "נעמן", כפי שזה כונה בקיבוצי השומר הצעיר, נפרדתי לשלום מהחולצה הכחולה עם השרוך הלבן. המוניטין של המוסד המאוד חינוכי הזה גרם להורי לנדודי שינה והיה המניע העיקרי לעזיבת הקיבוץ ולמעבר למושב בית-חנניה שבחוף הכרמל. כאן כבר התחלתי למצות את שאיפותיי האתלטיות על בסיס קבוע ובכל הזדמנות אפשרית.
השתתפתי בקבוצת כדורגל לילדים, שיחקתי טניס שולחן תחרותי, רצתי בניווט מטעי בננות מתקדם ונהגתי טרקטורים בשדות המועצה בהתלהבות אינסופית. כל זה השתנה ברגע בו התחלתי לגלוש בים.
זה היה בשנות השמונים המוקדמות והענף היה רק בתחילת דרכו בארץ. רוב הגולשים התרכזו בתל-אביב ובערי החוף האחרות, ולנו, ילדי המושב המרוחק, לא היתה שום דרך להיחשף אל התחום. למעשה, כלל לא ידענו שמתפתחת בארץ תרבות גלישה. התלהבנו מאיזה פוסטר שראינו בחנות של אבא של גל פרידמן בשדות-ים והחלטנו לקנות את גלשן האפוקסי הכבד שהיה שם, כדי לבדוק מה אפשר לעשות איתו. זה היה שיא עידן התמימות.
נשאבנו, מצאנו את הייעוד, נשבינו בעוצמה, בטבעיות, ביופי. עדיין לא ידענו שקוראים לזה אדרנלין.
המרחק מהמושב לקו המים לא עלה על שני קילומטרים ואנחנו הפכנו לילדי ים. עיקרי הנטל נשאר עדיין על ההורים, שגם בימי החורף הסוערים הביטו בנו מתוך המכונית המחוממת מתחלפים כל רבע שעה על הגלשן, מנסים לתפוס גלים, עטופים במעילי רוח מצחיקים ועם חיוך ענק גם כשהגשם והברד מכים בעוצמה והגלים נשברים על הסלעים בחוף האקוודוקט, מול הבית של עייזר ויצמן בקיסריה. לא שמענו עדיין על חליפות גלישה וכשראינו שלושה גולשים, כנראה מתל-אביב, שביקרו בחוף הפרטי שלנו ועשו ביצוע וחצי על הגל, קראנו להם "המקצוענים".
הגלישה המשיכה להיות ציר האתגר העיקרי כשאליה הצטרפה חיש מהר רכיבת השטח על אופנועי מוטוקורס וטרקטורונים, כיאה לכל מושבניק שמכבד את עצמו. המימון הגיע משעות עבודה ארוכות ומוקדמות בין שדות הארטישוק והעגבניות למטעי הבננות הידועים של חוף הכרמל. שעות של מסלולי דיונות תלולים, קפיצות והתרסקויות היו מבחן הבגרות של כיתה י'. על כיתה ט' בתיכון דילגתי. איכשהו, תמיד מיהרתי להספיק עוד קצת, להגיע כבר לקו הסיום.
באותה תקופה חלתה אחותי הצעירה ענבל בסרטן, והמציאות המשפחתית השתנתה. פסים רציניים של תמיכה הדדית והתמודדות אמיתית נוספו לחיים, ושעות בית החולים הרבות התחלקו בין כולנו, ללא יוצא מן הכלל. אחותי הקטנה אור גדלה, כמו כולנו, לתוך המציאות החדשה.
בשנים האחרונות ללימודים, הגענו לבית ספר, אלעד ואני, על הטרקטורון שקנינו מכסף שהרווחנו בפלחה. הגלשן היה קשור תמיד מאחור ואנחנו פיזרנו באופן קבוע אישורי מחלה, באדיבות הרופא הביתי שלנו. "כל עוד הציונים שלכם בסדר אני לא אמנע מכם לגלוש", נהג אבי להתייצב מאחורינו בזמן שהכין אותנו בעצמו לבחינות הבגרות.
סיימתי את הלימודים בבית ספר עוד לפני שמלאו לי שבע-עשרה. הצבא דרש שאמתין עוד חצי שנה עד הגיוס, כך שאירופה חיכתה לי בזרועות פתוחות למסע בלתי מתוכנן. התכוונתי לגמוא מרחקים באיי יוון, אבל מזג האוויר החורפי שהקדים מעט ונסיעה סמויה באוניה גדולה הביאו אותי לביקור ארוך וחסר פרוטה באיטליה. מבוא ראשון לעולם הגדול.
שאיפותי להיות הטייס הצעיר בהיסטוריה הצה"לית הסתיימו, למזלי, בתוך חצי שנה, ואת רוב השירות העברתי כקצין קרבי בעומק הלבנון. אחרי שאיבדתי כמה חברים במהלך השירות החלטתי שאם כבר להסתכן, אז למה לא ליהנות מזה.
במשכורת הקבע הראשונה מימנתי קורס צניחה חופשית וסופי השבוע הפכו לחגיגה מתגלגלת של השלמת פערים. חזרתי הביתה בשעות הערב המאוחרות של יום חמישי, נזרק על המיטה ומקדיש את דקות הזכות לחברה המתגעגעת.
הבוקר למחרת נפתח בגלישה מוקדמת בחוף הביתי האהוב, ארוחת בוקר קצרה ובעשר כבר הייתי על המטוס לשתיים-שלוש צניחות שפתחו את הנחיריים וקיבעו סופית את הרגשת החופש הנדירה. בשתיים פגשתי חברים לטיפוס על מצוקי הכרמל הקרובים והערב נסגר בריצה קלה על חוף הים, לאורה של שקיעה כתומה מלוחה, מול קיבוץ שדות ים.
מיד לאחר השחרור התחלתי לתכנן את המסע הארוך לדרום אמריקה ולהוואי, אבל לפניו סיימתי קורס מדריכי טיפוס ודאגתי להצטייד בגלשן, במצנח ובציוד פסגות שיתלוו אלי, צמוד צמוד. היו לי כוונות ברורות, אם כי המציאות תמיד הפתיעה אותי לטובה והעמידה אותי במקומות שלא שיערתי שאגיע אליהם. מספר ענפי הספורט האתגרי שבהם התמחיתי דרך קבע הלך ועלה, ומכאן השאיפות רק יתעצמו, החלומות יגדלו. מימושם מניב את תוכנו של הספר הזה.
זמן קצר לאחר החזרה מהמסע, שהתפרש על שלוש יבשות, התחלתי ללמוד רפואה בבאר-שבע.
לקראת סיומו של הסמסטר הראשון ללימודי החליטה אחותי ענבל שנמאס לה מהסרטן הזה, שלא הניח לה כבר כמעט עשור, ועזבה אותנו בנשיקה רכה. את הספר הזה אני מקדיש גם לה. היא גרמה לי להבין שהחיים זה מה שקורה כאן ועכשיו, לא משהו שצריך להתכונן אליו, לאגור כוחות או כסף, פשוט לחיות את הרגע, למצות עד תום.