המאמר מוקדש לג'ין דיוויס, קופצת בייס וצלמת מקצוענית שאותה פגשתי באירוע נפלא זה ב-1999. שלושה ימים לאחר שנפרדנו ג'ין קפצה ממצוק ה"אל קפיטן" ביוסמיטי, ונהרגה.
יום הגשר נחשב לאירוע המשמעותי ביותר בעולם הבייס. אחוז גבוה מתוך אוכלוסיית קופצי הבייס בעולם, המונה כמה מאות בודדות של קופצים פעילים, נאסף בשבת השלישית בכל אוקטובר במדינת וירג'יניה המערבית שבארצות-הברית בשמורת ניו-ריבר גורג' (New River Gorge) המשתרעת על-פני 283 קילומטרים רבועים של נוף אמריקני מדהים.
יום הגשר הוא למעשה חג לאומי שבמרכזו עומד גשר קשתות הפלדה הארוך בעולם (מישהו לא חושב שזו סיבה מספקת לחג?!). הגשר מתנשא לגובה של 265 מטרים מעל נהר הניו-ריבר (New River) ואורכו הוא קילומטר וחצי.
בשבת של "יום הגשר", זו הקפיצות מותרות והן חוקיות, בניגוד למציאות היומיומית המצערת, שבה נאסר הספורט הזה ברוב מדינות ארצות-הברית.
265 מטרים גובה, על קילומטר וחצי אורך. והכל מפלדה. הגשר שמעל ניו-ריבר. כי לפעמים, אין מה לעשות, הגודל כן קובע...
עוד לא הספקתי לנחות במלון ה"הולידי אין", המלון הרשמי של קופצי הבייס המגיעים לכאן מכל העולם לרגל האירוע, וכבר חלפו מולי בהליכה מהירה חמישה קופצים עם מצנחים על גבם.
- "אנחנו בדרך ל'פייני', גשר לא רחוק, מישהו רוצה להצטרף?".
לא טעיתי חייכתי לעצמי, אני במקום הנכון.
התמונה זו חזרה על עצמה בשעות הקרובות ואף אל תוך הלילה חסר הירח. קבוצות קבוצות חמקו להם הקופצים לעבר הגשרים הסמוכים לעיר, מרחק נסיעה לא רב, וכעבור שעה קלה חזרו מחויכים, מלאי תיאורים וחוויות. אנשים שונים, דוברי שפות שונות שהחוט המקשר ביניהם עובר דרך בניינים, אנטנות גשרים וצוקים...
האווירה החגיגית במקום הדהימה אותי. הרי מדובר פה בספורט שנחשב, אולי, למסוכן בעולם. רק בחודשים האחרונים איבדנו ארבעה קופצים מנוסים ולמרות זאת התחום הולך וצובר תאוצה, העניין התקשורתי גובר, וכאן, על רצפת המלון, פרוסים להם עשרות מצנחים וביניהם מסתובבים קופצים רבים, כולם מחייכים, מתבדחים, מחליפים חווית חדשות ומספרים על הניסיון האישי שלהם.
הלכתי לישון. מחר יום ארוך.
ק ק ק
התעוררתי בשבע בבוקר לקול צעקות מלאות התלהבות. קבוצות של קופצים התרוצצו מצד לצד, כולם בלבוש צבעוני מתמיד, "כזה שיתפוס טוב בתמונות, כי הרי היום לא צריך לברוח מאף אחד".
העמסתי את המצנחים על הגב והצטרפתי לרכב הראשון שנסע לכיוון הגשר. החגיגה מתחילה. ההתרגשות שהחלה להיבנות מאז שעליתי על המטוס בדרכי לכאן, עוד מהארץ, השכיחה ממני את צינת הבוקר שחדרה אל בין הבגדים.
התמונה היתה מדהימה. אלפי אנשים צעדו להם לכיוון הגשר שהדרך אליו נחסמה עוד כקילומטר קודם. קופצים רבים בחרו להתחפש לדמויות מצוירות או לאייקונים מוכרים סטייל אלביס פרסלי או סופרמן. אחרים ניסו את כוחם בתלבושת מוזרות ומושכות תשומת לב. ממש פורים מקומי.
בשני צדי הדרך נפרשו דוכני ממכר רבים, מציעים את מרכולתם לכל עובר. היו שם חולצות מודפסות, עבודות יד ועוד מיליון דברים שלא ראיתי מעולם. אבל בעיקר אוכל. הרבה אוכל. בשר על הבוקר, כמיטב המסורת האמריקנית. משפחות שלמות התרוצצו להן בתווך, תינוקות נישאים בעגלות או על גב הוריהם, כולם מחייכים, מאושרים מתמזגים באווירה החגיגית. השמש זה עתה הפציעה מבין הערפילים והחלה להאיר בחמימות על הקהל הרב. נראה היה שיום מושלם עומד בפתח.
זה לא רק נראה גבוה. זה גבוה. קופצים מהגשר
נענו בזריזות לעבר התור שזה אתה נפתח, רציתי להספיק לפחות שתי קפיצות ולכן רצוי היה שאתמקם כך שאתחיל מוקדם ככל האפשר.
ב-10:00 בערך הגעתי לרמפת הקפיצה, מעין במת עץ רחבה היוצאת מצידה האחורי של משאית גדולה. המשאית חנתה צמוד למעקה הגשר - וכל מה שנשאר לי לעשות הוא לטפס על צד אחד שלה, להתקדם על הבמה לעבר הצד האחר שבלט מעבר לשפת הגשר - ולקפוץ.
הפעם לא התכוונתי לעשות זאת לבד אלא עם שותף מקומי, כדי להעלות את רמת העניין והריגוש באוויר. קיבלתי את האוקיי מהאחראי על שילוח הקופצים והתחלתי בספירה לאחור, תוך כדי מבט אחרון בעיני שותפי לקפיצה - "לוודא שהכול ברור ויבוצע כפי שתוכנן".
במקרה כזה, של קפיצה בו זמנית של מספר קופצים, יש חובה לדרג את גבהי הפתיחות של המצנחים על מנת להימנע ממצב אפשרי של מפגש חופות באוויר.
הביצוע, לשמחתנו, עבר כמתוכנן ולווה בצעקות שמחה ורווחה. מספר תאונות קפיצה שהסתיימו בפציעות לא קלות, זמן לא רב לפני קפיצתנו, גרם אצלנו לעליית מתח מסוימת, טבעית.
ניווטתי בזהירות לשטח הנחיתה הקטן, מאפיין בולט בעולם הבייס, והזדרזתי לתפוס את האוטובוס העולה על מנת להספיק לקפל ולהידחס שוב בין מאות הקופצים.
שותפי לקפיצה הגיע למקום המפגש כולו ספוג מים, כיאה למי שנחת בנהר. מספר סירות הוכנו לשם כך ואספו את הקופצים, שבגלל חוסר ניסיון או בשל החלטה מוקדמת להימנע מסיכון של התרסקות על הסלעים העדיפו לנחות בזרם ולא בשטח הצפוף מרוצף האבנים.
עשרות אנשים שכבו פרקדן לאורכו של הנהר, לא הרחק מנקודת הנחיתה, מבלים בפיקניק של שבת בצהרים. למראהו של כל קופץ מתקרב לנחיתה פרץ הקהל בתשואות רמות. תשואות אלה, מלוות בצחוק מהדהד, גברו כאשר הקופץ היה לבוש בתחפושת יוצאת דופן או כאשר פספס את קו החוף במטרים ספורים ונחת בתוך המים.
ולתפארת מדינת ישראל. מי-דן בדרכו מטה...
בחצות היום כבר עמדתי שוב על הרמפה לאחר קיפול מהיר ומדויק של המצנח. הפעם הקדשתי הרבה יותר ריכוז והכנות נפשיות לקפיצה, תכננתי לבצע מספר סלטות אחוריות ברצף מיד לאחר שאעזוב את הגשר, תרגיל מורכב שטומן בחובו סיכון רב. עצמתי את עיני והרצתי בראש את שלבי הביצוע השונים. השפתיים היו יבשות מעט והלב פעם בחזקה.
ניגשתי למעקה על-פי סימן. נשמתי עמוק, ספרתי לאחור וקפצתי בתנופה חזקה כלפי מעלה ואחורה כשאני מכופף את ברכי לעבר החזה ואוחז אותן חזק בעזרת ידי, הופך את גופי לכדור המתגלגל בקצב מהיר. זה קצת כמו שעושים הקופצים למים בתחרויות המפורסמות באולימפיאדה, רק הגובה טיפה יותר גבוה.
הגשר עבר אל מול עיני במהופך, הנה האנשים, הבטון, הברזל, ושוב פעם. עכשיו יותר מהר. ושוב פעם. לקראת היציאה מהסלטה הרביעית והאחרונה פרשתי את רגלי אחורה וניסתי לעצור את התנופה שצברתי בעת הגלגול. שלחתי יד לאחור על מנת לשחרר את המצנח, מקווה שתהליך הפתיחה ימנע ממני להמשיך לסלטה נוספת ולא מתוכננת מכוח האינרציה.
שנייה או שתיים אחר-כך, והמצנח היה פרוש מעלי, אך מיתריו מפותלים. הם לא אפשרו לי לנהג את המצנח לכיוון הרצוי.
התחלתי לסובב את עצמי באוויר במהירות על מנת להתיר את הפיתולים. הקרקע התקרבה במהירות ולא הייתה לי שום כוונה לנחות על הסלעים הכהים או במים הקרים.
מספר שניות אחר כך פתרתי את הבעיה וטסתי במהירות לכיוון שטח הנחיתה, מקווה שאספיק להגיע אליו ואחסוך לאחת הסירות את הנסיעה המהירה לעוד קופץ ספוג מים.
פניתי חזק ימינה ונכנסתי לנחיתה שהסתיימה הישר אל מול צלם טלוויזיה שלא הבין למה בחרתי להבהיל דווקא אותו. הוא נצמד במהירות לעץ הקרוב ואני בלמתי מטרים ספורים לפניו, מחייך מאוזן לאוזן, מאושר שהכול הסתיים בשלום.
ק ק ק
בשעות אחר הצהריים המוקדמות החלה במלון מסיבת הסיום. מספר קופצים עוד חמקו לנסות ולדחוס קפיצת ערב באחד הגשרים הקרובים, כאשר בלובי כבר החלו לחלק את הפרסים לקופצים המצטיינים באווירובטיקה ובדיוק בנחיתה.
סרטים המתעדים את הקפיצות והנחיתות הרבות של היום שודרו על מסכי ענק וגררו שריקות וקריאות רמות מקהל החוגגים. כל כמה זמן הוחזר הסרט לאחור ונוגן שוב, בדרך כלל בגלל אירוע יוצא דופן או כואב במיוחד שצולם במהלך האירוע.
"סלים", קופץ אוסטרלי, גרף שוב את המקום הראשון בעבור קפיצה שכללה שבע סלטות רצופות. תהליך פתיחת המצנח בקפיצה זו, אגב, הסתיים ממש בקו המים.
הפיצה והבירה שחולקו חינם עשו את שלהם. בחצות כבר קשה היה לפגוש אנשים שמסוגלים להוציא משפט הגיוני אחד. רובם היו כנראה בתוך הג'קוזי הענק של המלון, ממשיכים את המסיבה האוניברסלית בכל דרך אפשרית.
בשעות המוקדמות של הבוקר, כאשר סחבתי את הציוד בדרך לטיסה חזרה ארצה, עדיין נמשכה המסיבה מהלילה הקודם.
"להתראות באוקטובר הבא" מלמלתי, כשעיני נעצמות בתוך המונית, בדרך לשדה התעופה.
עומר מי-דן הוא אימפריית אקסטרים של איש אחד ורופא מתמחה באורטופדיה במרכז הרפואי האולימפי "מאיר", מקבוצת שירותי בריאות כללית. בימים אלה הוא מתמחה ברפואת ספורט בברצלונה שבספרד