בייס ג'אמפינג
(Base Jumping): רוצה לעשות לאמא רע?

בתוך העולם המדהים הזה, שנקרא ספורט אתגרי, או "אקסטרים" בצורה הנכונה והמקובלת יותר, "בייס ג'אמפינג" עומד בראש הפירמידה, לצד גלישה בגלים בגובה של בניין בן חמש קומות או קפיצה מגובה דומה עם אופני הרים.

 

ראשיתו של הספורט בתחילת המאה הקודמת בקפיצה ביזארית של אלמוני מפסל החירות בניו יורק אך הענף התחיל לתפוס תאוצה יחסית רק באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, כאשר כמה צנחנים, מטפסי הרים בחלקם, חסכו את זמן הירידה מגשרים וצוקים באמצעות כמה שניות של נפילה חופשית שהסתיימו בפרישת מצנח, לזמן קצר, עד הנגיעה בקרקע.

 

 

"הספורט המסוכן ביותר בעולם" או "קצה האקסטרים" הם רק שניים מהכינויים להם זכה ענף הספורט החדש. מספר הקופצים הפעילים בעולם כולו מוערך בכמה מאות. רובם מגיעים מרקע עשיר של צניחה חופשית וענפי אקסטרים אחרים. אחוז התאונות ומקרי המוות היה בתחילה גבוה מאוד, בלתי מתקבל על הדעת, בעיקר בגלל השימוש בציוד שלא התאים לדרישות הייחודיות של הספורט.

 

עם הזמן, וצבירת הניסיון, פותח ציוד ייעודי, העונה חלקית על דרישות אלה, בעיקר בשיטת הניסוי והטעייה. ציוד מתקדם זה הוביל לירידה משמעותית בשיעור מקרי המוות והפציעות הקשות, שעדיין מוביל את הסטטיסטיקה השחורה. כן, ספורט האקסטרים עדיין יותר מסוכן מכל ענף ספורט אחר בעולם.

  

בניגוד לצניחה חופשית, שבה קופץ הצנחן מגובה של ארבעה קילומטרים, כאשר על גבו שני מצנחים, אחד ראשי ואחד רזרבי, וברשותו זמן רב לפתיחת המצנח ותפעול תקלות אפשריות, לקופץ "בייס" אין את המותרות האלו.

 

המילה Base נגזרת מראשי התיבות של העצמים העיקריים שמהם קופצים: גשרים, אנטנות, גשרים מבנים ואדמה (צוקים). מהותו של הספורט היא לקפוץ עם מצנח מראשי העצמים האלה כאשר המטרה, הבנאלית לכאורה אך הלא פשוטה כלל, היא להגיע בשלום לקרקע.

 

הקפיצות מתבצעות בדרך כלל מגבהים נמוכים מאוד, לעתים פחות ממאה מטרים, כאשר תהליך פתיחת המצנח מסתיים לא פעם רק כמה מטרים לפני הפגיעה בקרקע. אדם שזכה לשרוד קפיצה מארבעת העצמים המרכיבים את שם הספורט רשאי לקבל "מספר בייס".

 

עד היום ניתנו קצת פחות מאלף מספרים כאלה, אך ההומור השחור גורס כי מספר המצטרפים החדשים עולה אך במעט על מספר העוזבים את הספורט (בדרכם למקום שכולו טוב...). סוג של טנגו.

 

 

מנגד, כאשר רוצים לצלם סצנה של קפיצת "בייס" לסרט, נפתחים לפתע כל המחסומים ואפשר לקפוץ בלי בעיה. המשטרה אפילו דואגת לאבטח את משטחי הנחיתה! לאופציה נפלאה זו מתלווה כמובן תשלום כספי.

שנים רבות נחשב הענף מחתרתי ומוקצה. אפילו בעולם הצניחה החופשית, שאליו הוא משויך לעתים, בטעות כמובן. הקשר בין "בייס" לצניחה חופשית מקביל בערך לקשר שבין טיפוס במדרגות לטיפוס על האוורסט. מעבר לאיזה דמיון בסיסי בציוד, הכל, אבל הכל, שונה.

בקפיצת "בייס" מסתיימים כל טעות קטנה וכל חוסר תפקוד נכון במצב לחץ - באסון. הקפיצה הרי מבוצעת מאתרים שגובהם לא מאפשר פתיחת מצנח רזרבי במקרה של תקלה, ולכן קופצים עם חופה אחת בלבד, ללא מצנח רזרבי. שטחי הנחיתה נמצאים, לא אחת, בין קווי טלפון, עמודי חשמל ומכוניות חונות - והעובדה שחלק גדול מהקפיצות מתבצע באישון לילה מחייבת חדות מחשבה, תגובה מהירה וריכוז יוצאי דופן.

חדש ב"בייס": לגיטימציה ופופולריות

הכניסה אל העולם הסגור והמחתרתי הזה התבצעה, עד לא מזמן, רק בשיטת "חבר מביא חבר". הקופצים הוותיקים נזהרו מלקחת תחת אחריותם הכנסת חבר חדש לקהילה הסגורה. חבר שעלול, מן הסתם, להיפצע או למות בקרוב. רק בשנים האחרונות עבר הספורט מעין מהפכה, קיבל לגיטימציה חלקית ונעשה פופולארי יחסית.

כחלק מהתפתחות זו הפכו מספר קופצים וותיקים ליצרני ציוד יעודי ל"בייס" ורובם דואגים היום להנהיג קורסים מובנים (המיועדים לצנחנים מנוסים מאוד בלבד!) המעוניינים להתנסות בספורט.

באופן כזה, הקופצים החדשים לומדים את המקצוע בצורה מסודרת ונכונה, לימוד שמטרתו לחסוך מהם לשלם בעבור טעויות שעליהן כבר שילמו רבים אחרים בחייהם. המינימום הנחוץ כדי להתחיל ולשזור את הענף בחלומות הלילה הכמוסים שלך הוא כמה מאות של צניחות רגילות. בכל מצב אחר - תשכח מזה.

האם הייתי ממליץ על הספורט הזה? על אף שמספר צנחנים מנוסים (מאוד) עברו תחת הדרכתי לעולם המטורף הזה, אני אומר דוגרי: לצערי לא אוכל, בלב שלם, להמליץ עליו למישהו שאכפת לי ממנו. יש ענפי אקסטרים הרבה יותר בטוחים. לכו עליהם, עזבו את ה"בייס". לבינתיים.