שבת בבוקר, שמש אביבית חמימה מלטפת את תל-אביב. ברחובות עדיין שקט. מכוניות מעטות חולפות במהירות בנתיבי איילון. רוח קלה נושבת על גג המגדל העגול של מרכז עזריאלי, חמישים ושש קומות מעל הקרקע. אני בודק את הציוד לקראת קפיצת השבת המוקדמת שלי.
רונן, המפיק מתרוצץ הלוך ושוב, מוודא שכל חלקי הפאזל במקומם ושהכל דופק כמו שעון. יריעת הפלסטיק הארוכה שעליה אנחת נפרשת לאורך הכביש, מסגירה את הקשר בין הקפיצה למותג שלקח עליה חסות. האמבולנס שהוזמן למקרה חירום וצוותי המשטרה שסוגרים למעננו את דרך פתח-תקווה או בשמה החדש דרך בגין, ממתינים מתחת לבניין, מקללים אותי על שבגללי קמו בשעת בוקר כה מוקדמת בסוף השבוע.
כל אחד מהצלמים תופס את מקומו, בודק את הציוד ומוודא שהכול מוכן לרגע האמת. ירון מתחיל לגלוש על חבל לאמצע הבניין, למקום שבו אני אמור (פחות או יותר) לפתוח את המצנח שעל גבי, כשאחלוף על פניו. אני צועד עוד סיבוב אחד בקומת הגג ובודק את עוצמת הרוח וכיוונה, מתייעץ עם הצוות ומחליט על ביצוע הקפיצה כמתוכנן, בשמונה בבוקר.
הרעש וההמולה של ההתארגנות והכנות צוות הצילום נבלעים מאחורי מסך הברזל שהורדתי בראשי. אני ניגש למרכז הגג, למקום שטוח שמשמש כמנחת מסוקים, ומתחיל להריץ מול עיניי את פרטי הקפיצה. העלייה הזהירה על סולם הברזל עד שפת הבניין הצרה, ההתמקמות העדינה על המעקה שרוחבו צר מאורך נעלי. היציבה שתאפשר דחיפה חזקה, רחוק ככל שניתן מהמבנה.
אני רואה בדמיוני את הסימון לצוות הצילום כשאהיה מוכן, משנן ללא קול את הספירה לאחור ואת העזיבה של הבניין לעבר האוויר התל-אביבי הדביק כאשר מצלמת הבטן שלי מתעדת את רגלי חולפות על פני חלונות הבניין ומשתקפות בהן במהירות של נפילה חופשית.
לאחר כמה רגעים מהורהרים אני מרוקן את ראשי מכל מחשבה ופונה לרבע שעה של רגיעה ומדיטציה. זה הרגל שרכשתי לפני זמן רב, באימוני הצלילה החופשית בים. גיליתי שהמדיטציה עוזרת לי גם בכל תחום אחר בחיים. אני נותן לעצמי לרחף, מרגיש את קרני השמש החמימות מלטפות את פני וממלאות אותי באנרגיה חדשה. עשר דקות לפני השעה שמונה רונן ניגש אלי ומעיר אותי.
- "כולם מוכנים ומחכים", הוא אומר בקול קצת לחוץ.
- "אין בעיה" אני עונה, "עוד דקה אני בנקודת היציאה".
אני מהדק את רתמת המצנח ובודק שוב את כל האבזמים, פורש את המצנח המוביל שאמור לסייע בפתיחת החופה שעל הגב ומכין אותו לקפיצה, מקופל היטב בכף ידי הימנית.
כמו שדמיינתי אלף פעם לפני כן, אני מטפס בעדינות על סולם הברזל ומתמקם בזהירות על שפת הבניין, מנסה לא להחליק. אני מפעיל את מצלמת הבטן שלי ומסמן לרונן שנותן את האות בקשר לכל הצלמים.
מבט סביב.
187 מטרים מעל שאר העולם.
תל-אביב ריקה ושקטה, פרושה לפני. נוף עירוני מהמם, מהים הכחול, הרחובות המוכרים כל-כך ועד לנקודות הירוקות שממבט על נראות כאיים בודדים של טבע בתוך סבך הבטון האפור.
אני מחייך בסיפוק ומתחיל בספירה לאחור: שלוש, שתיים, אחת... משחרר מגרוני את סימן ההיכר C-YA, המלווה את כל קפיצותיי ודוחף את עצמי חזק ככל שאני יכול מהמעקה המעוגל.
בשמיים, עם חיוך עד דיזנגוף...