הדרך לנגאלאנד:
יומן מסע לסוף
העולם (ימינה)

רבות סופר על הודו, ואף על פי כן אני מרשה לעצמי לספר בביטחון רב, כי במקום שבו אני ניצבת, אני מרגישה חלוצה בתחושותיי. טלי, בת-דודתי, תיארה את החוויה ההודית כ"מתקפה על החושים". בהודו זה קורה בזמן נצח, ואת המקרה היחידני המוגדר בזמן. את יוצרת המציאות.

איך אתחום לסיפור אחד את כל רשמיי? הכתבים מפוזרים ביומני, בספר המכתבים, בזכרוני, בהווייתי. אני רוצה לספר לכם על כולם, על כ-ו-ל-ם, על כל החיים, וזה פשוט בלתי אפשרי. כאילו הניחו לפניי את כל הצבעים בעולם, והושיבו אתי מול דף אחד, קטן, תחום, כדי ליצור את היצירה המושלמת, עם נושא, פרספקטיבה, חוקים ומסר. ואין תוכנת "סולבר", אין פתרון יחיד. לספר על נגאלאנד.

איפה הכל מתחיל?

בהמשכיות תנועת החיים.

בנקודת זמן שרירותית פיצלתי את מטעני הרב יחסית, סך חיי החומריים. תיק אחד השארתי בחזקתו של עלם יקרות אפוף שקר ואמת, נסיך ערבי מג'ייפור. תיק אחר הושאר מאחור עוד קודם לכן, עם תחושת הפרידה בנתב"ג, כשמנופפים לשלום למציאות אחת ובוחרים לצאת לדרך ברגשות מעורבים. וכך הגעתי לדלהי ביום הראשון לחודש דצמבר 2004. Happy December.

הדוד של אלמלה, קצין המשטרה מדימאפור, בשיחתנו לפנות בוקר מעל מדורת הגחלים הקטנה במטבח, נתן בי חיוך מלוכסן אך אבהי, וציין את שמחת העם בחודש דצמבר, זמן מולדת הנצרות. בדלות תפיסתי את דתם אז, שמחתי לשמוע את הדברים. הרי מבחינתי, הסיבה לאושר אינה חשובה בעיקרה. האושר הוא העיקר.

גם מלימודיי האקדמיים השכלתי, כי מספר חלופות יביאו ליצירת "חוויית הרכישה" האופטימלית, זו שתביא את הלקוח ל"רכישה החוזרת" המיוחלת. לשם מכוונות כל אסטרטגיות השיווק בהתמודדותן הנחרצת עם הדיסוננס הקוגנטיבי, המאיים כל העת על שמחת בחירתנו. בקיצור, העיקר השמחה. בלעדיה, מה שווים חיינו, מסביר הדוד. האיש החביב זה, הדוד של אלמלה, קצין מכובד במשטרת דימאפור, העיר הגדולה שהיא שער כניסה לנגאלאנד וצומת שממנה מוליכות הדרכים למדינות השכנות, אסם ומניפור.

נגאלאנד.

אז כן, יש מקום כזה. אם תעיינו במפת הודו הגדולה ועשירת התרבויות, תמצאו רצועת לשון בצפון-מזרח תת-היבשת, המשתרכת לאורך גבולותיה עם נפאל, בנגלדש, בורמה ותאילנד. הלשון צופנת בחובה שבע מדינות מסתוריות ונסתרות מעיני מטיילים רבים. חלקן עדיין הומות רוקחות מעשי כשפים, מעשי קניבליות וחיות לא קדושות. נגאלאנד. נגאלאנד הנסתרת והקסומה.

רכבת לילה לדימאפור

ציפיות. הן הלוא נועדו לכריות. וכך ביליתי 50 שעות בקרון עמוס חיים שאותם קשה לתאר. לעומת חוויות צפיפות רבות, שהן בלתי נמנעות בהודו, את זו אפשר להגדיר כפיצוץ שיא. דרגש מיטה, המיועד לאחד, מספק שלושה. הנותרים ישנים על הרצפה. בין הקרונות, בין התאים, בין שקי תבואה ענקיים, שבתורם מוטלים לצד מזוודות, תיקים וילדים קבצנים, הכורעים לנקותן. פיסות הרצפה המעטות שנותרו חשופות מכוסות קליפות הבוטנים, עיתונים ושאריות מזון.

בחלל העמוק תלויות עיניים רבות, בוהות, קרות-חמות. חלקן נקודות לובן המבצבץ מעור שחום, חלקן מלוכסנות, אחרות משפחותיות, ועוד אחרות, של נזירים טיבטיים, חיילים, בודדים. רוכלים עוברים ושבים ומכריזים על סחורתם הצנועה, מציעים את עמל יומם ברוח המקום, מגוונים את הבל הנשימות הצפוף בשובלי הניחוח של התבשילים השונים.

בהפגנת כישורים אקרובטיים נאותים את עושה/דורשת את דרכך לשירותים. ביציאתך מחדרון לא-נוחיות זה, לפניך חומת גבם של זרים. אחד מהם, כנראה, יחליף איתך את מקומו. אז תשובי בדרך החתחתים בחזרה לדרגשך-מיטתך, נחלתך וממלכתך, מרחב המספק כר לעיסוקים ולמחשבות, ומקום מחבוא מהבהיות הרבות.

אני פוגשת במבטיי עיניים מעולמות אחרים. באפקט מראה, אני מחליפה את דמותי בדמותה של אשה כפרית צנומה בסארי, שמידתו הקבועה, שישה מטרים, מקיפה את גופה מספר פעמים רב מדי. הבזקי חיים וקסם אני מוצאת באנשים הפשוטים. על דרגש הרכבת אני נהנית מרווחה עצומה לעומת שכניי. שם גם אחלוק מזוני עם ויקי, אשתו ואחיו, חברים שאני רוכשת לי ברכבת זו. ובשפת ההינדי בלבד.

קרוב לחצות מגיעה הרכבת ליעדה. ויקי פורש לנו שמיכה על רצפת הרציף לצד רבים אחרים, הפורשים לשינה מתוקה, מכוסים בציודם. הסיבה פשוטה: מי שיוצאים מהתחנה לפני השעה ארבע לפנות בוקר, מסתכנים בתקיפות שודדים בדרך. מאוחר יותר הבנתי שהשעה המצוינת היא הגיונית בהחלט לבוקרו של יום חדש.

שותפי למסע, דוד ואלמלה, הגיעו לדימאפור באותו הלילה ברכבת אחרת, זו החוסכת לילה נסיעה אך לא חוסכת מתקציבי הדל, והמתינו לי בתחנה. שני נערים מבית הדוד הגיעו לאסוף אותנו. ניגשנו לרגע למשרד המשטרה של תחנת הרכבת, על-מנת להירשם ולהציג את האישור לשהותנו (שבו הצטיידנו מבעוד מועד, כנדרש, במשרד הפנים בדלהי). יצאנו את מעוז המשטרה רק לפנות בוקר, דוד ואני נטולי אישורים, למעצר בית ידידותי בבית הדוד השוטר (ערובה להחזרתנו לידי השלטונות בבוקר). וכך נפרדתי בעצבות מחבריי ההודים לרכבת וממעוננו הצנוע על הרציף.

נגאלאנד הוכרזה "איזור אסור" לכניסת זרים ב-1947, אז קיבלה הודו את עצמאותה ונגאלאנד החלה ללחום על שלה. רק בשנת 2000 השתנה הסטטוס של נגאלאנד ל"איזור מוגן". לשם כך, על החפצים להיכנס בשעריה להצטייד באישור השלטונות ההודיים. אך אלה לא ששים לתת אותו, מפאת שליטתם המוגבלת באיזור שבו פעילות רבה של ארגוני גרילה.

זו, כנראה, הסיבה שנשלחנו לדרכנו מדלהי עם מעטפה סגורה, שנאסר עלינו באיסור חמור לפתוח אותה, ואשר לא הכילה למעשה כל אסמכתה רשמית לשהותנו, אף לא חותמת, כדרישת השלטון המקומי של נגאלאנד. לא נדיר הדבר שעם הגיעכם לנגאלאנד עם מעטפה חתומה ואסורה בפתיחה, שבה אין-אישור, תועלו בחזרה על הקרון ותישלחו בחזרה למקום שממנו הגעתם. אבל לנו היו קשרים.

את קבלת הפנים למדינה האסורה עשינו תוך היכרות מעמיקה עם המשטרה של העיר דימאפור, כאילו כדי להזכירנו שענייני הבירוקרטיה בהודו אינם מקלים על צעדיך, כמו גם הנסיבות. רק מספר מצומצם של פקידים חייכנים, אך נטולי הרשאות מתאימות, ששו לאשר את שהותנו. ואילו הקצינים המורשים עסוקים "כרגע" בפעילויות חוק וסדר ובטיפול בפרעות שלאחר הבחירות המונציפליות לעיר. בשובם, לאחר שעות ארוכות, יוכלו, אולי, לעזור.

אלמלה ודוד

אלמלה לונגשאר היא בת לשבט האאו, שמקום מושבו בנגאלאנד. היא עזבה את המדינה לפני שנים רבות לטובת לימודי דת בדלהי, ולא שבה לכפרה. דוד איש-שלום, בן-זוגה, הוא ישראלי המתגורר בהודו זה שלוש שנים. עם שובי מישראל, שהיתי במחיצתם במשך חודשיים בביתם בכפר דראמקוט שבצפון הודו.

כבר אז הצטרפתי בחדווה לתכנון הטיול העתידי למקום הולדתה של אלמלה בקריסמס. אז השם לא היה יותר משם. איזו מדינה בשם "נגאלאנד". כמו פעמים רבות בחיי, לא שיערתי לאן תובילני החלטה זו. כמו פעמים רבות בחיי, מספיקה פסיעה אחת מעבר לסף, כדי לגלות עולם ומלואו.

(המשך יבוא)

אורית הנד היא נוסעת-חוקרת-משתתפת, המאמצת לעולמה שלה, אף אם לזמנים קצובים, ערכי עולמות שונים מאלה שהוקנו לה. בת 28, קלה להתאהב. תוהה לאן יישא אותה המשך חייה