למראית עין, חוץ מלחם וגבינה אין שם כלום

 מאדרה דה דיוס     הוא איזור משולש הגבולות - פרו, בוליביה וברזיל, היושב על מזלג הנהרות מאדרה דה דיוס וטמבופטה (Tambopata). כדי להגיע לבירת האיזור, פוארטו מלדונאדו (Puerto Maldonado), אפשר לקחת משאית שיוצאת מקוסקו, אך בעונה הרטובה אין סיכוי. כל הכבישים מוצפים עד כדי כך שלא ניתן לדעת שיש שם בכלל כבישים. אפשר לשוט באיזור גם בסירות, אך השיטפונות מאוד מסוכנים וגרמו לתאונות רבות, ולכן אני ממליצה בתקופת השיטפונות לטוס (קיימות טיסות מהרבה מאוד מקומות בפרו במחירים סמליים של כ-50 דולר).

פוארטו מלדונאדו היא עיירה שכוחת-אל. למראית עין, חוץ מלחם במילוי גבינה, אין שם כלום. לאמיתו של דבר, זו נקודת יציאה נפלאה ל"חופשה" בג'ונגלים הפרועים של פרו ולמעבר גבול קסום ומרגש.

המטרה שלי היתה לשלב את שניהם, אז במקום לחפש מדריך, חיפשתי סירה מקומית שחוצה את הגבול. דיברתי עם כל גברברי הכפר (תאמינו לי שאני בעד שוויון זכויות, אבל פשוט לא ניתן להוציא טיפת אינפורמציה מאשה פרואנית), וכולם הפנו אותי לאותו שם, אדוארדו, ברון הכפר. אדוארדו היה בעל הסירה היחיד בכפר, ולצערי (ולשמחתו) הוא עמד להתחתן בסוף שבוע.

הגעתי לביתו, ומיד הוזמנתי למשקה. המוטו הפרואני גורס: לא סוגרים עסקה ללא בירה. אדוארדו היה שיכור מלכתחילה, ואני בכלל שונאת בירה. אז הקרבתי את עצמי. חמישה בקבוקי בירה later מטרתי הושגה - הסירה תעזוב את הכפר מיד בתום חתונתו של אדוארדו, תמורת תשלום זעום של עשרה דולר ונוכחות חובה בחתונה.

למראית עין, הגענו לגבול

יומיים לאחר החתונה, שבמונחים פרואניים זה עוד לפני הזמן (אדוארדו היה שיכור מדי לאחר החתונה), יצאנו לדרך. החוויה הייתה מופלאה, שטנו בסירת קאנו גדולה וממונעת לאורך המדרה דה דיוס, שהיא יובל של האמזונס. הנהר השקט שורץ תנינים, פיראנות טורפות, נחשי מים וציפורים. מדי פעם לאורך הגדה למטרת איסוף מקומיים, שכן הסירות הן כלי התחבורה היחיד באיזור.

ובאחת העצירות, באמצע הלילה, אדוארדו החליט שאני צריכה להחתים את הדרכון.

בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר, כיוון שבאמת היינו באמצע שומקום. ואז, במה שנראה בדיוק כמו פיסקה מספרו האלמותי של לואי פרדיננד סלין "מסע אל סוף הלילה", אדוארדו האיר על שידת עץ בלויה שספק ניצבת ספק זרוקה על גדת הנהר, שני מטר מהג'ונגל הסבוך, ואמר: "הפקיד ישן שם על הערסל, תעירי אותו".

הפקיד, שלא ראה תיירים זה זמן רב (או בכלל), שיתף אותי בגרסתו הוא: "לא צריך דרכונים פה".

ידעתי שצפויה לי בעיה חמורה אם אשהה בבוליביה ללא חותמת, ולאחר משא-ומתן ממושך הפקיד הוציא מאחת המגירות החורקות איזו חותמת מימי המהפכה - וקיבלתי חותמת זמנית זמנית ל-30 יום. זהו. אני בבוליביה. רשמית. יותר מוזר מזה אין.

המשכנו בדרכנו ובשעות הקטנות של הבוקר הגענו ליעדנו, צ'יווה (Chive) שבבוליביה. צ'יווה הוא כפרון קטנטן המונה שבע משפחות, וחוץ מלשתות בירה ומשקאות קלים, לא קורה הרבה שם.

התושבים המקומיים מגדלים ירקות, קוטפים פירות מעצי הפרי הרבים, צדים חיות לקיומם, בונים את בתיהם ואת שאר הדברים החסרים הם משיגים בסחר חליפין: קורות עץ תמורת בנזין, אוכל ובגדים.

אחד מתושבי הכפר פתח עמי בשיחה ושאל אם אהיה מעוניינת לראות את הכפר החדש שהוא פותח - נואבה אספניה (Nueva Espana), מרחק של כשעה בסירה. ברור שכן. נעניתי ברצון.

הכפר החדש כלל שתי משפחות – של ראש הכפר החדש ושל אחיינו. המקום היה יפהפה - שני בתי עץ וזהו באמצע יער גשם מהמם מלא עצי פרי ושורץ יתושים. נשארתי שם חודש.

כל יום צעדנו בג'ונגל כמה שעות, צדנו חיות, פשטנו עורות ושלפנו צבים משריונם (אני לא מתפארת בציד, אבל זה באמת הכרח קיומי באזור), ולמדתי המון על צמחי מרפא.

אחרי חודש, כשהכסף הלך ואזל, וכיוון שבנקים לא קיימים שם, נאלצתי לעזוב (גם כדי לחדש את ויזת השהייה). יעדי החדש היה ברזיליה (Brasillia), עיירה קטנה מעבר לגבול הברזילאי (אמנם בירת ברזיל קרויה בשם זהה, אבל היי – אנחנו בברזיל, וכפל שמות אצלנו הוא דבר שגרתי). זה היה המקום הראשון בכמה שבועות שבו יכולתי להוציא כסף. לשם שינוי, גם יכולתי להשתמש בכלי התחבורה הבנאלי המכונה "אוטובוס".

הביקור בעיירה היה קצר וקולע - כסף, דרכון ובחזרה לבוליביה. מובן שניתן לחצות את הגבול לברזיל ולהמשיך עד לאמזונס. אבל הגעגוע שלי נותר בוליביה. היעד הקסום. וחזרתי לג'ונגל.