לאחר שחציתי את ג'ונגל הדריאן והגעתי לשטח פנמה (ולא לשכוח ששרפו לי את כל מוצרי החלב שהיו עימי ונאלצתי לאכול את כל השוקולד שקיבלתי כדי שלא ישרפו גם אותו) הייתי צריכה להחליט לאן מועדות פניי.
מבחינתי פנמה הייתה נקודת מעבר לקוסטה־ריקה שעליה לא שמעתי שום דבר שממש משך אותי לטייל בה. ומכיוון שהדרך היחידה לצאת משטח הדריאן בחזרה לציוויליזציה היא טיסה, הלכתי לברר לאן יש טיסות. שלא תבינו לא נכון, הטיסות הן לא במטוסים גדולים, דוגמת בואינג או איירבאס, אלא במטוסים זעירים של עד 20 נוסעים – הווה אומר, כיסיי אוויר ובחילות לאורך כל הדרך.
בהתחלה אמרו לי שיש רק טיסות לעיר הבירה, פנמה־סיטי, אבל אחרי שדיברתי עם עוד כמה אנשים הסתבר שאמנם כל הטיסות מגיעות לפנמה־סיטי, אך חלקן עוצרות באיי סאן־בלאס שהם מקום משכנו של שבט הקונה.
שבט הקונה הוא שבט אינדיאני שחי בשטח מדינת פנמה. בני השבט אומנם כפופים לחוקי המדינה, אך מנהלים אוטונומיה מוחלטת וצורת חיים אוטרקית כמעט לחלוטין. הם מתגוררים ברצועת החוף המזרחית סמוך לגבול קולומביה ובאיי סאן־בלאס, ארכיפלג המורכב מ-375 איים זעירים צפון־מזרחית לפנמה, בים הקריבי.
ארכיפלג סאן־בלאס. לחץ/י כאן לצפייה במפה האינטראקטיבית המלאה של "אנקארטה".
(כשמגיעים למפה יש ללחוץ פעמיים "Zoom" ופעם אחת "West". מה לעשות, האיים קטנים...)
בני הקונה על החוף. אי אחד, ארבע משפחות
צילומים: קרן לב
לא ממש ידעתי משהו על בני הקונה, אבל כיוון שאני לא חובבת מושבעת של ערים גדולות החלטתי שאין מה להפסיד בלראות איך חיים אנשים בעולם קצת שונה. אז תפסתי טיסה לאיי סאן־בלאס, אני חייבת לציין שזה היה גרוע לפחות כמו הטיסה מעל קווי נאסקה, רק הרבה יותר ארוך. הייתי בטוחה שנתרסק בקרוב רק הידיעה שלאורך כל הטיסה יש איים קטנטנים הסירה דאגה מלבי, מקסימום (אם לא יתפסו אותי כרישים עד שאשחה לאי) אחיה לי בארכיפלג עם כמה "קונים" קטנים.
אחרי כשעה וחצי הגענו ליעד המבוקש – פורווינר, האי המרכזי שאין בו הרבה פרט למסלול נחיתה, מספר בקתות קש למחייתם של מתחזקי־האי ואכסניה קטנה לאלה שהגיעו בשעות שכבר אין סירות.
כשנחתנו כבר הרגשתי ממש רע. לא הייתי בטוחה האם זה עקב הטיסה או שזה משהו שחטפתי עוד בג'ונגל, אבל הייתי חייבת לעשות הפסקה לפני שאני ממשיכה לאחד האיים. האכסניה הייתה ממש יקרה ולא לבבית במיוחד אז החלטתי לפרוס את הערסל שלי וללכת לישון לכמה שעות.
המשך הכתבה לאחר ההפניות...
בעודי תולה את הערסל על העצים בא אליי איש קטן ואמר לי שבקרוב יחלו רוחות מאוד חזקות וכדאי לי למצוא מחסה. כיוון שכבר עלה לי החום, והייתי חיוורת לחלוטין, האיש הקטן הציע לי מחסה באיזו בקתה נטושה. בלי לחשוב פעמיים לקחתי את התיק ועברתי לבקתה, קשרתי את הערסל והלכתי לישון. בדיעבד הסתבר שישנתי יממה שלמה עד שהתעוררתי. המקומיים החלו לדאוג שאני על ערש דווי ולמען האמת לא הייתי רחוקה מזה בכלל.
כנראה שנעקצתי בג'ונגל על־ידי יתוש או איזה חרק אחר, כי הרגל שלי התנפחה והייתה חמה מאוד ופיתחתי חום גבוה שלא ירד במשך חמישה ימים. את שאר תופעות הלוואי אני אחסוך מכם. אז ישנתי רוב הימים והדברים היחידים שאני באמת זוכרת זה מיץ התפוזים שהאיש הקטן הביא לי כל יום, אוכל שלא נגעתי בו, וכמובן את הציפור שאכלה לי את התרמיל, כי שכחתי בפנים לחמניה.
ביום השישי התאוששתי קמעה, וכשהאיש הקטן בא לבקר אותי החלטתי שהגיע הזמן לתקשר עם העולם. מסתבר שבזמן שלא בדיוק הייתי בעניינים, בני הקונה הביאו לבקתה איזה רופא אליל מהאי הסמוך שהתחזית שלו היתה שאני ממש חולה וצריך לשמור עלי. אבן נגולה מלבם כשיצאתי מהערסל והתחלתי להסתובב.
בני הקונה הם אנשים נמוכים, מוצקים וכהי עור, המתקיימים מחקלאות ודיג. הם סוחרים אחד עם השני בשיטת סחר־החליפין ומהתיירים. אנחנו מהווים מוקד פרנסה חדש וחשוב –הסעת תיירים בין האיים, מגורים, אוכל וכמובן אמנות: ברגע שתיירים מגיעים, צצות להן הנשים עם שלל של עבודות אמנות מקומיות ובהן רקמות צבעוניות מאוד ("מולות") הייחודיות לאינדיאנים בני הקונה, שאינן משמשות רק לקישוט אלא תפורות בבגדי הנשים.
מולות anybody? קונכיות ענק הביתה?
בדרך ל"מכולת"...
מנת היום
ביום לאחר ששבתי לעולם החיים, פגשתי את הקפטן של הסירה שהגיעה מקולומביה. כדי להגיע מקולומביה לפנמה אפשר לבחור בשלוש דרכים: טיסה, יאכטה מקרטחנה לפנמה־סיטי שעוצרת ליומיים באיי סאן־בלאס והדרך שעשיתי אני, חציית הג'ונגל.
עוד כשהייתי בקרטחנה, קולומביה, ניסיתי לשכנע בעלי סירות לקחת אותי בחינם לפנמה. עם אחד מהם זה כמעט עבד. ובדיוק את אותו אחד פגשתי שוב שוב בסאן־בלאס. הוא היה ממש נחמד והציע לי לבוא איתו לבקר חבר שלו משבט הקונה באחד האיים הפחות מתוירים.
בדרך הקפטן סיפר לי מעט על צורת החיים הייחודית שלהם: בני הקונה מחולקים ל-49 קהילות שלכל אחת מהן מושל מקומי. שלושה מושלי-על ממונים על עסקי השבט כולו והם נפגשים באי המרכזי פעמיים בשנה, מחליטים החלטות ומעבירים אותן לשבט בקונגרס גדול. בני הקונה נישאים רק בינם לבין עצמם, ומי שמפר את חוק המסורת ונישא לזר שאינו בן הקונה מחויב לעזוב את האיים.
שטנו שעתיים ואחסוך מכם את מספר הפעמים שהקאתי בדרך. לאורך השיט, כשלי לגמרי לא היה ברור איך הקפטן יודע לאן לשייט, ראינו אינספור סירות קאנו צרות להפליא העמוסות "מטבע עובר לסוחר": קוקוסים, אורז, מים מינרלים, בגדים, פירות. מה לא.
אחרי מסע רב טלטולים הגענו לאי קטן ובודד ועליו ארבע בקתות ומלא עצי קוקוס. התושבים המקומיים מאוד שמחו לראות את הקפטן וכנראה לי שגם אותי. אני כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה ערסל, הכל הסתובב סביבי. אף אחד מבני הקונה באי שאליו הגענו לא דיבר ספרדית, אלא רק את שפת השבט, ונאלצתי לחזור לשפת הסימנים.
למזלי, הקפטן הצליח להסביר להם שאני עדיין חולה ושהשיט לא עשה לי טוב. הם, מצידם, פינו לי חדרון ועזרו לי לתלות את הערסל שלי. שוב ישנתי יממה שלמה לפני שיכולתי לראות מה קורה באי.
למחרת כבר הרגשתי ממש טוב, יצאתי החוצה לראות מה קורה – והייתי המומה מהמראות הבתוליים. אי זעיר, "מרוצף" כולו חול לבן, המחולק בין ארבע משפחות שלכל אחת מהן בקתה גדולה ושטח גידול לתרנגולות ועצי פרי, בעיקר קוקוסים. המים כחולים ונקיים להפליא, ולכל משפחה "רכב": קאנו שהוא כלי השיט ואמצעי התקשורת עם העולם החיצון.
בכל בוקר הגברים והנערים יוצאים לדיג וחוזרים על שלל מפואר: מדגים בכל גודל ועד לסרטנים ולובסטרי ענק. הנשים דואגות לבישול, ניקיון ותפירה. חיים חיים פשוטים, אבל מאוד שלווים. נשארתי באי שבוע, ואז התחלתי לחשוב על איך יוצאים משם. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
• לכתבה הראשונה: איך חציתי את הדריאן
קרן לב מטיילת (המון) בעולם ואוהבת את זה. היא כותבת על נושאי תרמילאות ב"20 פלוס"