הדרך לנגאלאנד:
לילה ראשון
בצ'ונקטיה

בטייפ התנגנה לה קלטת של שירי חג המולד, בעוד הנהג, הודי-אסאמי, עושה כמיטב יכולתו לשלוט ברכב המיטלטל במשך עשר שעות המסע. במשך חמש השעות הראשונות התנייע הג'יפ במישורי אורז זהובים, שבהם נבלעו שדות תה ירוקים, נמתחים לאין קץ ונהדרי יופי - גולת הכותרת של החקלאות האסאמית והנגאמית. כשהסתיימו מישורי האורז והתה, חצינו את נהר הברהאמפוטרה רחב-הידיים ופנינו לטפס במדרונות הרים, כשדרכנו מתפתלת בסבך הצמחייה הפראית של הג'ונגלנד.

מדינת האאו שוכנת בין שישה רכסי הרים ארוכים, הטובלים במדרונות ג'ונגל ירוק-עד, שבינם עמקים מרובי נחלים. שמש צהובה קרנה ממעל ואותה קלטת שירי חג מולד המשיכה להתנגן. הדרך היתה זרה, נופיה לא מוכרים, יפה בפראות.

רוב כפרי האאו ממוקמים על המדרונות התלולים נתלים במצוקי הסלעים, בין עצי הבמבוק, ונסתרים בתוך צמחייה סבוכה. בעבר יכלו הנוסעים בדרכים להגיע אליהם רק לאחר טיפוס קשה ומייגע. אבטחה היקפית, מה שנקרא. "חומה ומגדל", אם תרצו. וכדי להגן על היישובים, הוסתרו בקרקע גזעי במבוק חדים, ליתר ביטחון.

הבתים בנויים בקרבה למקורות מים חיים וסמוכים לחלקות אדמה שמאפשרות גידולים חקלאיים שונים. בכל כפר כארבע עד שש חמולות, שכל אחת מהן משפחה נרחבת בפני עצמה. גם כפרי האאו הקטנים ביותר מונים לפחות אלפיים נפש, תזכורת לצורך העתיק להגן עליהם, בבחינת "כוחנו במספרינו". הכפר על חמולותיו הוא יחידה דמוקרטית אחת גדולה ומתפקד כגוף פוליטי, חברתי ודתי, המגן על החלשים ודואג לאלמנות, ליתומים ולנכים.

לצ'ונקטיה הגענו בשעות הצהריים. זרים ראשונים מארץ הקודש. החיוכים של מקבלי פנינו קרנו דקות ארוכות, לחיצות הידיים היו חמות. נאספנו בחום לחיקם כאנשי בשורה.

צ'ונקטיה.

בליל בלתי אפשר של צעירים באופנת ספורט אמריקאית ובשלל כובעים אופנתיים עם בני אאו בלבוש מסורתי המערב גוונים של חומים וצהובים. החיוכים מלוכסנים, מונגוליים, נעימים וצחקנים. וכך, על כנפי החיוכים, נישאנו למשכננו החדש.

יומיים לאחר הגיענו אמור היה להתקיים בכפר טקס החתונה של אחיה של אלמלה עם בת חמולת ג'מיר, מכפר שכן, והיישוב כולו טרוד במרץ בהכנות לאירוע. באווירת צחוק והמולה, הובלתי אחר כבוד לבית הבמבוק של אלמלה, לחדרה של אחותה הצעירה, ינגרלה, מורה במשרה ממשלתית מכובדת.

איך אתאר זאת? על הקירות התנוססו פוסטרים של בון-ג'ובי, בריאן אדמס, ישו והסעודה האחרונה. מולי, מתחבאות מעיניהם החוקרות של המבוגרים בלעיסת פאן, ישבו מספר צעירות בנות עשרים, יוצאות דופן ביופיין האקזוטי, מגוללות שיחה ערה וקולחת על דה ועל הא.

יופיין המרשים של בנות השבט עוצר נשימה. אף אלה המבוגרות יותר. וגם הגברים בנויים חזק ויפים למראה. ואם זה לא מספיק, בני שבט האאו ידועים כאנשים חכמים ורודפי אמת, מלאי חיים, צבעוניים, אמיצים והרפתקנים. אלימות בקרבם היא אירוע יוצא דופן.

האאו הם החביבים והאהובים מכל שבטי הנאגה. תכונות שתרמו רבות לחיזוק כוחה של הנצרות הבפטיסטית באיזור נידח זה של הכדור. הסיבה פשוטה: בני השבט היו הראשונים משבטי הנאגה שאימצו את ספר הבשורה הנוצרית והיו לחלוצי הבפטיסטים באיזור כולו. בעקבותיהם הלכו רוב תושבי נגאלאנד, וכך, באיזור זה של העולם, חג המולד הוא חג לא פחות חשוב מאשר במערב. ויחי ההבדל הקטן.

ארוחת הערב הבסיסית כוללת מנה גדושה של אורז, כמות מכובדת של כמה מיליגרמים בשר, מיני ירק מורתח במרק נצרי במבוק טריים – וכמובן, הצ'אטני ההכרחי, אותו מכינים מכתישה של פלפלי צ'ילי חריפים, עגבניות ודגים מיובשים שנחרכו באש.

על אף שאני מתעקשת "לסעוד בסגנון המקומי", הכול מתרוצצים לשרתני. לחדוותי, החוויה הקולינרית היא שיפור משמעותי מזו אליה התוודעתי לה בדימאפור, אם כי באופן תדיר, חוויית האכילה שלי מול האש מייאשת למדי ומתמצה בניסיון לפתור את התעלומה "כיצד אעכל".

לא עוזר לי במיוחד שבגובה עיני, ובמרחק שיחה אינטימית, תולות להן לייבוש רגלי חזיר. על שיפודים אחרים ברשת בית המטבחיים הניצבת מעל המדורה מתעשנים להם אברים מטפטפים. ריח שומן נשרף ממלא את האוויר. מעל ראשי, לא רחוק ממנו, מונח על מגש גדול חזה תרנגול מפוטם פרוס לרווחה כפרסומת ל"רב-בריח".

כדי לא להעליב את מארחי, אני משתדלת להתרכז באצבעותי הבוחשות בגוש האורז הנכבד כאילו היו כפית, מתבלות בתבשילים שלצדו בקערת הרגל הגדולה. אני מביטה בתימהון קל בנערה הצעירה היושבת מולי שעונה על קיר, ראש חזיר (והכוונה, רק הראש) מציץ אל צלחתה מנישת האכסון שמעל ראשה, והיא, שלא כמוני, תוקפת את מזונה בתיאבון רב ובפראות מפתיעה ומנוגדת ליופיה ולתוויה העדינים.

די לי.

אני פורשת כדי להתוודע לאמצעי התברואה הדלים ולתנאי המחייה. כמו למזון, עוד אצטרך להסתגל אליהם.

לילה ראשון בצ'ונקטיה.