"הריקוד הוא תקווה
שאולי פעם החיים
יהיו טובים יותר"

הריקוד הפך פופולרי מהר כל-כך מפני שהמוזיקה נגעה בעצבים החשופים וברגשות של הלטינו-אמריקנים ומפני שהיא קליטה מאוד. אבל את העיצוב הנוכחי שלה קיבלה רק בסוף שנות ה-70 של המאה. בהמשך ערכו זמרי סלסה אחרים ניסוים מוזיקליים ושילבו בסלסה מוזיקת ברזילאית, ג'אז ומרנגה, וגם הם השפיעו על הסלסה של ימינו.

הלטינים אומרים ש"אם לא נרקוד סלסה, נמות. כי הסלסה היא התקווה שאולי פעם יהיו חיים טובים יותר". וכך, דווקא במדינות המתפתחות, הפך הריקוד הנחשב הכי חופשי והכי שמח בעולם, לריקוד הלאומי.

מעמדם של זמרי הסלסה מאפשר להם להביע בשיריהם, בחופשיות יחסית, ביקורת חברתית ופוליטית מרומזת. ולמרות תכני המחאה, המשטרים הנוקשים במדינות אלה כמעט שאינם נטפלים לזמרים ומאפשרים להם יד חופשית ולשון משוחררת - זכות הנשללת לרוב מיתר האזרחים. משום כך משמשת הסלסה גם דרך מחאה עממית לגיטימית, וכוחה רק גדל.

כשמביטים בלטינים הרוקדים ברחובות, נדמה שנולדו עם כהסלסה זורמת בעורקיהם, אבל ברחבי אמריקה הלטינית פזורים מאות בתי ספר לריקודים, בעיקר לסלסה; מבתי ספר לילדים ועד כאלה הפועלים על תקן של מכללות. והם מלאים מפה לפה.

סמבה (Samba)

הסמבה היא מקצב ששורשיו טמונים עמוק בלבה של מערב אפריקה, אך כיום היא מסמלת דווקא את כל מה שקשור לברזיל, ובמיוחד לקרנבל המפורסם. שירי הסמבה עוסקים בשמחה ועליזות, אך יש גם שירים המעבירים מסר של מחאה חברתית ואף בלדות אהבה, שסופן מר.

המילה הפורטוגזית סמבה שאולה מהמילה Semba, מילה שכיחה בשפות שבטי הבאנטו במערב-אפריקה, שבניהם הובאו לברזיל החל מהמאה ה-16 ועד למאה ה-19 כדי לשמש עבדים. כפועל משמעות המילה סמבה היא "ליצור מגע" – ובמשמעות הדתית: דרך ליצירת מגע עם רוחות האבות והאלים שבפנתיאון האפריקני. כשם עצם פירושה: תלונה, בכי, תוגה.

העבדים האפריקנים הביאו עמם לברזיל סגנונות ריקוד כמו: Catarete, Embolada ו- Batuque. הסגנון הבולט מכולם היה ה-Batuque, ריקוד המעגלים. במרכז המעגל רוקד זוג לקול מחיאות כפיים ולצלילים מוזיקליים שנוצרים משימוש בתוף או כל כלי הקשה אחר שאותו אוחזים בידיים. העומדים במעגל שסביב מלווים את הרוקדים בשירת הפזמון החוזר ואלה, תוך כדי ריקוד, נוגעים זה בזה באיזור הטבור (האפריקנים של אנגולה כינו את הנגיעה "סמבה"). בצורה כזו, נוטלים חלק בריקוד כל המשתתפים במעגל.

האירופים ראו בריקוד הסמבה חטא חמור, ובתחילת המאה ה-17 חוקקו חוקים נגד הריקודים ואסרו על קיומם. בסביבות 1830, ככל הנראה כצעד מחאתי נגד חקיקת החוק האוסר ריקוד אפריקני עממי, נולד ריקוד חדש ששילב אלמנטים מריקודים אפריקניים וברזילאיים. זה היה האות לגיבוש סממני הסמבה הראשונים. בחלוף השנים נוספו לריקוד צעדים נוספים והריקוד הפך סמל סטטוס חברתי.

 
בריו-דה-ז'נרו מצאו מהגרים-מובטלים מבאהיה וממקומות אחרים "מפלט" מהשעמום ומחיי הסבל בברזיל באמצעות המוזיקה והריקודים. כל קבוצת מהגרים קיימה פסטיבלי רחוב ותהלוכות משלה, שאפיינו את מנהגיה ותרבותה. הסגנון שבלט במשכנות העוני היה סגנון ה-Samba de Morro, הסמבה של העניים. לעומתם, בשכבות הגבוהות יותר של החברה נהגו לרקוד באולמות סגורים את ה-Zemba Queca.

בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 צברה הסמבה תאוצה והפכה לחלק אינטגרלי של הקרנבל הברזילאי. באזורים שונים במדינה מטפחים סגנונות שונים של הסמבה, ואם מזדמן לכם לבקר בברזיל בסוף פברואר או בתחילת מארס, אל פספסו את החוויה העצומה של צפייה והשתתפות בקרנבל.

קונגה (Konga)

סוג מוזיקה וריקוד אותנטי ייחודי לקובה. זהו ריקוד המתנהל בטור עורפי, והוא פותח במקרו על-ידי עבדים שנקשרו יחד. המקצב של הקונגה הוא מקצב אפריקני ומשולבות בו השפעות ספרדיות ואחרות. עד היום, הקונגה נחשב למקצב של השחורים והצבעוניים באי, אם כי במרוצת השנים אומץ גם על-ידי חלק מהלבנים.

שורשי הקונגה נעוצים בחגיגות העבדים בקובה. אלה נחוגו בראשונה בתקופה הקולוניאלית כאשר העבדים קיבלו אישור מאדוניהם הספרדים להתקבץ בשבטים מקומיים שנקראו קאוילדוס (Cabildos). פעם בשנה ניתן להם לצאת לרחובות ולנגן ברעשן המרקאס, כלי נגינה שבו השתמשו שבטי הילידים הקובניים המקוריים שהיו באי הקריבי לפני בוא הספרדים.

היציאה לרחובות התקיימה ב"יום שלושת המלכים הקסומים". העבדים יצאו לרחוב לבושים בבגדים מיוחדים וחבושים מסכות ורקדו כל הדרך לתשישות. כיום, שלטונות בקובה אינם מתירים שימוש בתחפושות בקרנבל ולכן יוצאים נגני הקונגה לרחוב כשהם לבושים מכנסיים לבנים, חולצות פרחוניות, כובעי קש, מטפחת לצווארם וחלקם מרכיבים משקפי שמש כהים גם בלילה.

בכל תזמורת קונגה יש לפחות עשרה נגנים, כאשר החלוקה היא, בדרך כלל: שישה מתופפים, שלושה נגני הקשה וחצוצרן אחד. זוהי בעצם התזמורת היחידה מסוגה בעולם שבה התופים "מנגנים כינור ראשון". מוזיקת הקונגה היא מונוטונית מאוד מצד אחד ומזכירה במקצת את מקצב הדאנס וההאוס מהצד האחר. היא מלאת עוצמה והשירים שלה עממיים מאוד. תוכן השירים עוסק במה שמעסיק את האוכלוסיה בחיי היומיום: אהובה שהלכה, לב שבור ומחסור בכסף, ומילות השיר הן הרבה פעמים על גבול ניבול הפה.

הנגנים נכנסים לטראנס של תיפוף במשך שעות, הם והמוזיקה שלהם מתערבבים בקהל ואין הפרדה בין התזמורת לקהל המצטרף אליה בשירה ובריקוד.

את ריקוד הקונגה רוקדים בטור עורפי עם תנועות אגן זריזות שעשויות להזכיר ריקוד בטן. כיום ניתן לחוות את הקונגה אך ורק בשמחות. כלומר: פעם בשנה בקרנבל. וכמו שהקובנים אומרים: "קרנבל בלי קונגה הוא לא קרנבל".

מרנגה (Merengue)

למרות שריקוד בשם זה אפשר למצוא בארצות רבות, מוצאו של המרנגה במקור הוא מהרפובליקה הדומיניקנית, שם ניתן למצוא עדויות לקיומו החל מהמאה ה-19 לפחות. למרנגה המודרני יש מקצב מהיר ורענן והוא שונה מאוד מהריקודים הפורטוריקנים והקובנים. את הגרסה הכפרית של המרנגה, המבוצעת באקורדיון, בטמבורה, בתוף, במגרדת ברזל ובשירה ניתן לשמוע בכל רחבי הרפובליקה הדומיניקנית.

צ'ה צ'ה צ'ה Chachacha))

יש האומרים שהצ'ה צ'ה צ'ה התפתח מחלקו השני של הדנסון (ריקוד נשף קובני), אך אחרים טוענים שהוא התפתח דווקא כמקצב איטי יותר של הממבו (סגנון ריקוד ומוזיקה אפרו-קובניים שמקורם בפולחנים של כתות מאיזור קונגו). בניו-יורק אף נהגו לכנות את הצ'ה צ'ה צ'ה לעתים Double Mambo, בגלל שהצעד הבסיס של הריקוד היה הממבו, מלווה בצעד כפול בין הפעימה הרביעית לראשונה.

ומה איתי?

אז זה. עכשיו, כשיש לכם מושג כלשהו בהיסטוריה של הריקודים הלטיניים, והשמות הם לא רק "שמות", הגיע הזמן לנסות.

בתי ספר רבים לריקודים לטיניים מצויים בכל רחבי היבשת. וגם אם אינכם רוצים לקחת שיעורים - פשוט לכו למסיבה או לפאב. שם כבר מישהו יגרור אתכם מהכסא.