טרק הואיואש הוא טרק ארוך, לא קל ברכס הקורדיירה הואיואש (Cordillera Huayhuash) באנדים הפרואניים. הוא דורש הכנה טובה מראש והשקעה פיזית לא קטנה, אבל התמורה פשוט היא חוויה לכל החיים. ועוד איזה חוויה: פסגות מושלגות נוראות הוד, לגונות טורקיז מדהימות וקרחונים עצומים שמתנפצים לאיטם מולכם. זה אחד הטרקים הכי שווים בעולם. פשוט ככה.
וקודם כל, לפני שיוצאים, או חושבים לצאת, תקראו את המבוא. בלי לדעת בפני מה אתם עומדים, חבל על הזמן. לקריאה לחץ/י כאן.
המסלול
הטרק המתואר כאן הוא רק אפשרות אחת מרבות לטרק בקורדיירה הואיואש. הטרק הוא בן שבעה ימים ומסלולו לא מעגלי. הטרק מתחיל מהכפר יאמק (Llamak) ומסתיים בקחטמבו (Cajatambo)
היום הראשון: עולים קילומטר בגובה
מתחילים בטיפוס של כ-1,000 מטרים לאורך שביל מסומן היטב בנוף שמזכיר קצת את שבילי רמת-הגולן, מלבד עומק הוואדיות שמקיפים אתכם. העלייה קשה ותלולה, ומטפסת למעבר ההרים הראשון הנמצא בגובה 4,500 מטרים, ממנו נפרש נוף מדהים של רכס הקורדיירה הואיואש.
במעבר נגמרו העליות ליום הראשון, ומכאן ועד לחניית הלילה יורדים בשביל נוח יחסית לאורך הרכס בנוף אלפיני של חורש סבוך, הרים ומרחבים ריקים מאדם. את חניית הלילה עושים ליד לגונה הנקראת לגונה חאוקוצ'ה (Jauacocha (Laguna,לגונה קצת ביצתית שמקבלת את מימיה מלגונה אחרת הנמצאת קצת יותר במעלה העמק ונקראת לגונה סולטרקוצ'ה (Soltercocha Laguna) שאותה אפשר לראות מזווית לא שגרתית ביום הבא. מה עושים בערב? יושבים וממתינים לשקיעה שצובעת את ההרים והקרחון שמולכם בגוונים מוטרפים של ורוד וכתום. ארוחת ערב מהירה וטעימה - וישר לשק"שים לשינה. תצטרכו אותה.
היום השני: אל לגונות הקרח
מתעוררים לנוף קפוא, ולוקח כמה דקות להתאושש. ארוחת בוקר זריזה ומזינה, אריזה מהירה של הציוד והעמסה על החמור – ולדרך. טקס האריזה המהיר הוא עניין הכרחי אם רוצים לעמוד בזמני ההליכה המתוכננים לכל יום.
היום מתחיל בעליה למעבר הרים נוסף – פאס ראנדואי (Randue) בגובה של 4,750 מטרים, שממנו יש תצפית מדהימה על הלגונה לידה ישנו אתמול. משמאלה אפשר לראות את לגונה סולטרקוצ'ה בגוונים עזים של טורקיז. ברקע, להשלמת התמונה, שלוש הפסגות של קורדיירה הואיואש (Shirishinka Grande, Shirishinka Chico, Ninashinka) המתנשאות הרבה מעבר ל-6,000 מטרים מעל פני הים. נושמים, ומרחפים קלות.
מהפאס מתחילים לרדת לכיוון עמק מקביל ובו דרך כבושה שאיתה הולכים עד למחנה הלילה השני. מי שרוצה לקצר, יכול לחזור מהנקודה הזו בחזרה ליאמאק ומשם חזרה להוארז (ואז מדובר בטרק של שלושה ימים). את חניית הלילה עושים במקום בו הדרך נושקת לנחל קטן, וזה מעניק לכל הסיפור אווירה פסטורלית משהו. ברוב האיזור אין עצים, בגלל הגובה והוא מכוסה עשב נמוך. ושוב - ארוחת ערב מהירה ולשק"ש.
לגונה קורקוצ'ה. ישנים כל-כך קרוב להרים ולקרחונים האדירים האלה, שקשה להירדם. צילומים: עידן חודי
היום השלישי: חניית הלילה היפה מכולן
קמים מוקדם. לפניכם עשר שעות הליכה. לא מעט בשום קנה מידה, ובייחוד כשמדובר בצעידה בגבהים שמעל 4,000 מטרים, שבהם החמצן הוא דליל הרבה יותר.
בסיום טקס העמסת החמורים, יוצאים לטיפוס הבא - טיפוס של כ-1,300 מטרים אנכיים עד למעבר ההרים פוקאקוצ'ה (Pass Pocacocha) בגובה של 4,650 מטרים, שממנו נשקף נוף חצוי. בצד האחד לגונה גדולה בצבע בורדו כהה עם צמחיה בצבעים דומים, ומהעבר האחר של העמק - מרבדים ירוקים של עשב ועליו קבוצות קבוצות של פרות. הפאס עצמו צר ומרכז לתוכו, כמו משפך, רוחות די חזקות.
מהמעבר יורדים בירידה תלולה לעמק. עוד כמה עליות וכמה ירידות לא קשות במיוחד (אחרי מה שעברנו עד עכשיו), מגיעים לחניית הלילה היפה מכולן. אנחנו ממוקמים עכשיו מעט מעל לגונה ענקית, לגונה קורקוצ'ה (Laguna Coracocha), שמקבלת את מימיה מקרחון עצום מימדים בצידו הדרומי של הרכס. מה שהופך את המחנה הזה למיוחד הוא הקרבה לטבע העצום שמולנו. ישנים כל-כך קרוב להרים ולקרחונים האדירים האלה, שקשה להירדם. מדי פעם שומעים רעם עצום כשחלקים של הקרחון מנפצים ברעש עצום וגולשים אט-אט לעבר הלגונה.
היום הרביעי: דילוגים בין הביצות
ביום הזה נפרדים מהחמר כיוון שעולים למעבר הרים קואסילוקוצ'ה (Pass Quasilucocha), הקרוי על-שם הלגונה שתחתיו. הפאס הזה בלתי עביר לחמורים ולכן חשוב להתחבר למדריך מקומי שיעזור במציאת המסלול עד לפאס. את המדריך שוכרים בערב, כשמגיעים לחניית הלילה השלישי ומסכמים על תשלום (משלמים כשמגיעים לפאס) - ועל זמן יציאה.
בבוקר יוצאים מהמחנה ומתחילים להקיף את הלגונה מדרום עד שמגיעים לאיזור ביצתי. פה חשוב מאוד לשים לב למדריך כי רגל במקום הלא נכון תגרום לכם לשקוע בבוץ טובעני עד למותניים. כדאי להצטייד במקל שיעזור לכם לייצב את עצמכם בעת חציית הביצה. אחרי החצייה מתחילה עליה תלולה מאוד במעלה צלע ההר על גבי שביל שלעיתים רוחבו לא יותר מ-30 סנטימטרים. כאן צריך להיזהר איפה דורכים – ושוב, מומלץ להיעזר במקל.
העלייה הקשה מסתיימת בהפסקה קלה בנקודת תצפית מצוינת על שלוש לגונות הנשפכות זו לזו הגוונים של מי הלגונות מדהימים. כאילו נצבעו במחשב בגוונים עזים של כחול וטורקיז. ברקע משלימים את התמונה ההרים והקרחונים שמזינים אותן.
קודם עולים על שביל תלול שרוחבו לא יותר מ-30 סנטימטרים, ואז רואים את שלוש הלגונות. וואו
מהפאס (בגובה של 4,800 מטרים) מתחילה ירידה לתוך עמק שרובו ביצה שמימיה בגוון עז של בורדו ובה גדלים ספק פטריות ספק שיחים ירוקים בקוטר של עד מטר וחצי, שבולטים מהמים. עליהם תצטרכו לדרוך כדי לא לשקוע. מחזה מוזר של דילוגים משיח לשיח עד לקצה הביצה מחליף את ההליכה הקצובה.
לאחר היציאה מהביצה צועדים עד לחניית הלילה בכפר הואיואש. קשה לקרוא למקום הזה, כפר כי הוא מורכב מכמה בתי אבן נטושים שמשמשים את התושבים הפרואנים של האיזור בזמן הרעייה של עדרי הפרות והלאמות. לאוהבי הבשר, יש כאן אפשרות לקנות כבש ולגוון את ארוחת הפסטה הסטנדרטית עם מנגל קטן בגובה של אלפי מטרים מעל פני הים. משהו!
על הספק צמחים ספק פטריות האלה צריך לדרוך. אחרת שוקעים עד המותניים בביצה...
היום החמישי: היום מתקלחים במים חמים
יוצאים לדרך במעלה הוואדי. בסוף העליה ממתין מעבר הואיואש (Pass Huayhuash) בגובה 4,750 מטרים עם נופים שלא מפסיקים להדהים. חשבתם שכבר הגענו לשיא? פרו לא מפסיקה להפתיע. אחר כך יורדים לכיוון לגונה ויקטוריה (Laguna Victoria),שהיא אגם קטן הממוקם בגובה 4,400 מטרים ומוקף רכסי הרים מושלגים.
זה מקום אידאלי לארוחת צהריים ואחריה ממשיכים לכיוון הפנטזיה של כל המטיילים בקורדיירה הואיואש - אגוואס קאליינטס ( Aguas Calientes, או בעברית: מעיינות חמים). בתכל'ס זה בור בטון קטן עם מים חמים ואתר המקלחות של התושבים המקומיים. לא בדיוק פסגת הציפיות, אבל אחרי חמישה ימי הליכה, תאמינו לי מדובר בגן עדן.
מהמעיין ממשיכים לחניית הלילה במרכז עמק רחב שבמרכזו מתפתל נהר הפומרינרו (Pomarinero), המנקז את כל המשקעים היורדים ממערב לרכס הואיואש. שימו לב: לא מומלץ לישון קרוב מדי לנהר, כיוון שזרימתו יכולה להתחזק ללא הודעה מוקדמת, לעלות על גדותיה ולהציף את המחנה.
היום השישי: מסיבת סיום
ביום האחרון, מה שנשאר זה להגיע לכפר קחטמבו, שממנו אפשר לחזור באוטובוס להוארז. ההליכה ביום הזה קצת מונוטונית והנוף הופך קצת יותר מדברי. כבר לא רואים את הרכסים המושלגים שראינו בימים הקודמים. כשמגיעים לכפר זו הזדמנות טובה לחגוג עם כל הצ'ופרים המתוקים שנשארו.
לנים בכפר, ובתחנת האוטובוס המקומית קונים כרטיס לאוטובוס שיוצא ב-06:00 למחרת. התחנה היא לא יותר מאשר מינימרקט קטן. זה גם המקום שבו נפרדים מהחמר, שיוצא בחזרה לדרכו. ככה שעד להוארז, כל הציוד שסחבו החמורים נמצא איתכם, אז מומלץ לרכז אותו בארגזים שלא יאבד ושיהיה קל להעמיס אותו לאוטובוס.
היום השביעי: בדרך המוות להוארז
ב-06:00 האוטובוס יוצא בדרכו הארוכה אל כפר פטיבילקה (Pativilca). זו דרך שעשויה (עלולה?) להפריח את הנשמה שלכם מהגוף. הדרך דומה ל"דרך המוות" המפורסמת, והנהג מנווט תוך הפגנת שליטה על-טבעית באוטובוס שמקרטע על דרך צרה, שמצידה הימנית, במרחק של כמה סנטימטרים מהגלגלים, תהום ענקית. ואם זה לא מספיק, סביר להניח שתיתקלו בתוצאותיהן של מפולות אבנים, דבר רגיל לחלוטין, שהתרחשו בלילה. במקרה כזה, שני עוזרי נהג יוצאים בריצה לפני האוטובוס ומפנים את הדרך.
כשהאוטובוס יוצא מהנוף ההררי, הוא ממשיך בכביש סלול בנוף שהופך יותר ויותר מדברי ומזכיר – תתפלאו - את נופי הנגב. כשמגיעים לפטיבילקה עושים חילוף אוטובוסים מהיר – ויוצאים להוארז. שימו לב שלא שכחתם שום ארגז! להוארז מגיעים בשעות הערב ומומלץ להחזיר ישר את הציוד ששכרתם, להתקלח וללכת לאכול קצת אוכל אמיתי. מגיע לכם!
בהצלחה!
עידן חודי מטייל (המון) בעולם ואוהב את זה, וגם רוכב על אופני הרים. הוא נמנה עם אנשי חברת "מסעות" למטיילים, אופניים וסקי