• לכתבה השנייה: מהג'ונגל - לאיים
אחרי חרישה של יותר משנתיים בדרום-אמריקה, הגיע זמנה של מרכז אמריקה. פנמה, השוכנת במרכז אמריקה, היא המדינה המקשרת בין דרום-אמריקה למרכזה וגובלת עם קולומביה. הגבול המשותף להן הוא יער הגשם הידוע לשמצה – הדריאן ( Darian ).
באופן עקרוני, פנמה לא מעוניינת לסלול כביש שיחבר בינה לבין קולומביה מחשש לפתיחת הפתח לכניסתם של כוחות גרילה, קבוצות עוינות וסוחרי סמים. אפשר להבין אותם... והשאלה המתבקשת היא: כיצד ניתן לחצות?
יש שלוש דרכים לחצות הגבול: טיסות, שיט ודרך הג'ונגלים של הדריאן.
טיסות יומיות יוצאות בין בירת קולומביה בוגוטה (Bogota) לבין בירת פנמה, פנמה סיטי (Panama City). הטיסה אורכת כשעתיים ומחירה נע בסביבות ה-220 דולרים אמריקניים ועוד 25 דולר מיסי נמל.
קרטחנה (Cartagena) הינה עיר נמל קולומביאנית הקרובה יחסית לגבול עם פנמה. סירות רבות שטות מקרטחנה לפנמה, ובמסלול הזה, השיט מקולומביה לפנמה אורך כארבעה ימים ומחירו נע בין 200 ל-250 דולרים אמריקניים - תלוי בגודל הסירה והשירותים הניתנים (מים, מזון וכיוצא באלה).
אני חייבת לומר לכל "אנשי הים": זו לא חוויה נעימה בכלל, אפילו שזה נשמע כך. אמנם לא עשיתי את זה, אבל הספיק לי חודש באיי הגלאפגוס כדי להבין שאין לי מחלת ים, אבל כשהים סוער גם אני מקיאה.
לאזרחי קולומביה אסור בשום פנים ואופן לחצות את הגבול לפנמה דרך הדריאן. מכיוון שמדובר בג'ונגל עבות ופראי, השטח שורץ כוחות גרילה רבים שהקימו צבאות קטנים (אך בהחלט לא מבוטלים בגודלם). אלה מתקיימים יפה מסחר בסמים ומשרד החוץ (ולא רק שלנו) ממליץ בחום לא להיכנס לאיזור. למעשה, ידוע על מספר מטיילים שנחטפו ו/או נושלו מחפציהם בזמן שהייתם בדריאן.
אם הייתי בוחרת לעבור את הגבול בטיסה או בשיט, ברור למדי שלא הייתי בוחרת את הדריאן כנושא לכתבה הזו, ככה שאם מישהו ישאל אתכם מאיפה הרעיון לבקר שם – שיהיה ברור, זו לא הייתי אני.
איך בעצם הכל התחיל
התאהבתי בקולומביה. במדינה, באנשים ובתרבות ובעצם בכל מה שקשור לקולומביה. כבר טיילתי במדינה יותר מחמישה חודשים ולא שהחלטתי ש"לי זה לא יקרה", פשוט היה לי רצון עז להכיר את חבל הארץ הזה.
ביררתי עם סוכנויות נסיעות כיצד ניתן לחצות את הגבול וכולם השיבו לי באותה הדרך – אין מעבר בין קולומביה לפנמה. כמו שכבר הזכרתי, לאזרחים המעבר בשטח באמת אסור בהחלט, אך לא כך הדבר לגבי תיירים.
אם תחליטי לנסוע, אמרו לי, תצטרכי בכל מקרה להגיע לעיירה טורבו (Turbo) באוטובוס ומשם לשוט בסירה לאי קאפורגאנה (Capurgana). וכך היה.
נסעתי באוטובוס במשך 12 שעות מקרטחנה לטורבו. פרט לכך שנסיעה כל-כך ארוכה כואבת קצת בישבן ושהייתי דחוקה במושב לצדו של גבר עב מימדים שלא הותיר מרחב רב לנשום, נעימה מאוד. האוטובוסים בקולומביה דומים מאוד לאוטובוסים של "אגד", ההבדל היחיד הוא שרוב הכסאות שבורים.
"הריני לאשר, כי הנ"ל שרפה את אבקת החלב כדין". אישורי השריפה בעיירת הגבול הנידחת פוארטו אוואלדיה
טורבו לא נחמדה בכלל. הפסקות חשמל תמידיות, חם ולח באופן מזעזע, ובעצם, אם חושבים על זה, פרט לשייק פירות המופלא שאפשר למצוא שם, ממש אין מה לחפש בעיר הזו. במחשבה שנייה – נראה לי שהייתי חוזרת לשם שוב רק בשביל השייק. במחשבה שלישית - ותאמינו לי שאחרי השייקים שם דרושה מחשבה שלישית - החלטתי שאני מתחפפת מהעיר עם הסירה הראשונה.
לצערי הגעתי בלילה והסירות יוצאות רק בבוקר, כך שנאלצתי ללון בבית רפאים המחשיב את עצמו כאכסניית-נוער. זה היה יותר מפחיד מלא נעים.
בבוקר הגעתי לרציף היציאה. כמובן ש"מסחרת" הכרטיסים כבר החלה מזמן. אמנם אמרו לי שצריך לשריין כרטיסים מראש, אבל מכיוון שלא הייתי לחוצה בזמן, וכבר הבנתי את היתרונות שלי כ"נקבה בהירה וזרה בדרום-אמריקה" החלטתי לא לקנות כרטיס מראש ופשוט לחכות. הלכתי לאחראי וגיליתי התעניינות בנסיעה: אורך השיט, מקומות לינה באי, שעת היציאה ולבסוף גם את מחיר הכרטיס.
ידעתי שהמחיר קבוע לאזרחים ולתיירים כאחד ועומד על 21 דולרים אמריקניים, אבל ידעתי גם שעוד לא יצא לי לשלם אף פעם את המחיר שכולם משלמים. אל תשלו את עצמכם: בדרך כלל תיירים משלמים יותר גם אם הם חושבים שהם התווכחו כראוי וזכו לשם שינוי לשלם כמו המקומיים.
הפעם נלחמתי כנמרה והצלחתי להוריד את המחיר ל-14 דולרים אמריקניים. אני יודעת שזה נשמע מצחיק – כולה שבעה דולרים, מה הסיפור – אבל עם שבעה דולרים אפשר לחיות יומיים שלמים במדינות שעליהן אנחנו מדברים.
סיוט על המים
אם חשבתם שעכשיו זכיתי למנוחת הלוחמת, טעות מרה בידכם – המלחמה רק החלה. השיט שתוכנן לשעתיים וחצי ארך כשלוש וחצי שעות בים סוער. הסירה היתה סירת מנוע מהירה. מהצד זה נראה אולי כמו בסרטים של "ג'יימס בונד", אבל כשהסירה קופצת זה כואב נורא. אז רק שתדעו, שזה היה אחד הדברים הכואבים שחוויתי בחיי. שלוש וחצי שעות של קפיצות בלתי פוסקות ונחיתות קשות על הישבן. בסוף המסע זכיתי להגיע לאי המבוקש – קאפורגאנה ולסימנים כחולים בבשרי הלבן כך שלא יכולתי לשבת במשך יומיים.
כשהמסע מתחיל כך, אין לך ציפיות גבוהות מדי, וזהו בהחלט המפתח להצלחה. מכאן הכל היה יכול להיות רק טוב יותר.
קאפורגאנה הוא אי יפהפה השייך לקולומביה. זו למעשה עיירת נופש קולומביאנית לכל דבר, הנמצאת בפיתוח מתמיד ומצויים בה בתי מלון בכל הרמות, המון אפשרויות לטיולי סוסים והמון יתושים.
קאפורגאנה משמשת גם כעיירת הגבול של קולומביה – כאן צריך להחתים את הדרכונים בחותמת היציאה מקולומביה ולהתחיל את המסע לכיוון פנמה. כדי להגיע לפנמה יש לשוט בסירה נוספת עד לנקודת ביקורת הגבולות, הנקראת פוארטו אוואלדיה (Puerto Obaldia). הסירה לשם יוצאת פעם ביומיים-שלושה ואין לה שעות קבועות, מכיוון שאין ביקוש רב.
הנוסעים היחידים במסלול הזה הם עובדים מקומיים: עובדי ביקורת הגבולות, שוטרי משטרת הגבולות ומספר מצומצם של סוחרים. וכך, בלי שביקשתי זכיתי לשלושה ימי מנוחה לשיקום עכוזי הכחול.
ביום השלישי התיישבתי על הרציף והמתנתי – לא היה ברור למה בדיוק אני ממתינה, כיוון ששום סירה לא הגיעה, אבל פשוט מאסתי ברביצה על החוף ללא מעש. אחרי שעתיים וחצי צצה לה סירת משטרת הגבולות ושוב נאלצתי להשתמש בקסמיי הנשיים בכדי לזכות בנסיעת חינם לגבול פנמה.
השיט ארך אמנם לא יותר מעשרים דקות אבל הדרך מרהיבה ביופיה. לא בכדי זכו הקריביים לשבחים בכל העולם.
(תמונה 2)
לכאורה כל מה שנותר הוא להחתים דרכונים. נשמע פשוט, לא?
פנמה בידינו? לא כל-כך בקלות...
אז ככה זה התחיל: כדי להיכנס לפנמה יש להציג דרכון בתוקף, חותמת יציאה מקולומביה ו-500 דולרים אמריקניים במזומן (גם המחאות נוסעים מתקבלות). אל תנסו אותם! כבר שמעתי על אנשים שלא נכנסו לפנמה במשך מספר שעות עד שקיבלו אישור מהבנק שיש להם בחשבון הבנק את הסכום המבוקש.
כיוון שידעתי על כך מראש, הייתי מוכנה. אך הפלא ופלא –בפוארטו אוואלדיה מצויים רק שני שוטרי גבולות המוסמכים להחתים דרכונים. אחד מהם, כך הסתבר, נמצא בביתו בפנמה סיטי (כי אשתו חלתה) והאחר יצא למסיבה בקאפורגאנה. כי ככה זה בקריביים...
גברבר המסיבות אמור היה לחזור למחרת בבוקר, כך שלא היתה לי ברירה אלא לצאת ולחפש מקום לינה.
לא כל-כך מהר!
מסתבר שהפנמאים די היסטריים בכל הקשור לקולומביה, ולכן אסור להכניס למדינה שום סוג של מזון שקשור לפרות – החל מבשר וגבינות וכלה בשוקולדים ואבקות חלב. לצערי, "נתפסתי" עם שקית שוקולדים ענקית שקיבלתי מחברים לפני לפני שיצאתי מקרטחנה, וגם עם אבקת חלב.
על השוקולדים לא הסכמתי לוותר, כך שישבתי לי בודדה וגלמודה (אך מאוד מרוצה) וטחנתי את כל השוקולדים. אבקת החלב הושארה אחר כבוד בידי משטרת החקלאות הפנמאית ולרגע נדמה היה לי שבכך הסתיימה הסאגה. טעות! נלקחתי לאתר השריפה – ושם הייתי צריכה לצפות בשריפת אבקת החלב שלי ולחתום על מסמכים המאשרים, שאני מאשרת, שאכן שרפו לי את כל מוצרי הפרה שברשותי. לא מאמינים – הנה התעודות!
הג'ונגל יכול לחכות
עם תיק ששוקל שני קילוגרמים פחות וגוף ששוקל שני קילוגרמים יותר, שוחררתי למסע החיפוש אחר מקום לינה.
בפוארטו אוואלדיה שכוחת האל מצויות כשלוש אכסניות מאוד יקרות ומזעזעות, אך כיוון שתמיד יש לי ערסל איתי, שילמתי למישהו שני דולר כדי שאוכל לתלות את הערסל בביתו ושבתי לספור את השעות עד שהשוטר גברבר המסיבות יחליט לחזור.
למחרת חזרתי לביתן ביקורת הדרכונים, אך הוא היה נעול על בריח. הלכתי לשורף הפרות ושאלתי אם הוא יודע משהו. הוא ידע. מסתבר שהמסיבה היתה כל-כך מוצלחת, והגברבר כל-כך השתכר, שהוא נאלץ להישאר בקולומביה כדי להתפכח. אם יתמזל מזלי, אמר שורף הפרות, הוא יגיע מחר בבוקר.
בזמן שהמתנתי לשוטר הגבולות השיכור, היה לי מספיק זמן גם לטייל בכפרים שבסביבה וגם לתכנן את המשך מסעי לפנמה. אמנם כבר הייתי בתוך גבולותיה, אך הדריאן משתרע לאורך מאות קילומטרים של יערות סבוכים, שבהם אין נפש חיה.
מפוארטו אוואלדיה לנקודת התרבות הבאה יש שתי דרכים: מסע סוסים האורך כעשרה ימים בג'ונגל, או טיסה ישירה לפנמה סיטי או לסן-בלאס. נכון, גם אני חשבתי על טיול הסוסים, אבל אפילו לי יש גבולות. הטיול הזה מאוד מסוכן ובתקופה שבה הייתי בדריאן האיזור הוגדר "חם מאוד". לאחר יומיים נוספים, שוטר הגבולות השיכור שב לפכחונו וחזר לפוארטו אוואלדיה. אני זכיתי בחותמת הכניסה, וטסתי מייד לאיי סן-בלאס. הג'ונגל יכול לחכות.
• לכתבה השנייה: מהג'ונגל - לאיים
קרן לב מטיילת (המון) בעולם ואוהבת את זה. היא כותבת על נושאי תרמילאות ב"20 פלוס"