מה אומר עליך

הקטשופ – ומה

אומר עליך הפירה?

 



 

יש אנשים שמנים שאוכלים מהר כדי להרגיש שלא אכלו (או כדי להעניש את עצמם). יש כאלה שאוכלים עם הידיים (וזה בטח ובטח אומר משהו). ויש כאלה שלא יכולים בלי קטשופ (וזה כבר ממש צועק!). הפסיכולוגית נסיה נגלברג פותחת שולחן. המנה העיקרית: מה שאנחנו אוכלים ואיך אנחנו אוכלים את זה

 
מאת: דנה אשל
פורסם בראשונה: 05.01.2006
עדכון אחרון: 26.04.2010
לתשומת לבך, השימוש באפשרויות השונות של "פייסבוק" עשוי לשתף את המידע שלך עם אחרים

שמתי לב שכל סלב שני שמתראיין בעיתון, מתבקש לענות על השאלה "מה אתה יותר אוהב, סושי או חומוס?"

שאלה מעניינת.

 

למה? למה זה כל כך מעניין? מה, אני אמא שלו? פתאום חשוב לי לדעת מה הוא הכי אוהב לאכול? הרי זה לא שאני מתכוונת להתחיל לטגן לו עכשיו קציצות, נכון? אז מה זה משנה מה הוא או היא אוהבים לאכול? מה, מי שמעדיף חומוס זה אומר שהוא אחלה גבר? ומי שאוהב סושי הוא פלצן? מה זה השטויות האלה? וממתי בדיוק אנחנו מגדירים אנשים על פי ההעדפות הקולינריות שלהם?

אני רואה שזה נושא מאוד טעון מבחינתך.

 

לא, סתם, אני פשוט רעבה...

ומה את הכי אוהבת לאכול?

 

אני אוהבת פירה. עם קטשופ. מה זה אומר עלי?

את באמת רוצה לדעת?

 

 

כן! בעצם לא... בעצם לא יודעת...

טוב, קודם כל, קטשופ זה דבר ילדותי. הוא נועד לילדים והוא נצרך על-פי-רוב, על-ידי ילדים. מבוגרים אוהבים קטשופ לא בגלל הטעם הנפלא שלו, אלא הרבה פעמים כי זה מזכיר להם את הילדות. כמו קרמבו בעצם.

 

הרי בתור מבוגרים, רובנו כבר התנסינו בממתקים קצת יותר איכותיים ומתוחכמים מקרמבו. אבל כשאת מחזיקה קרמבו ביד, מקלפת בזהירות את העטיפה, כדי "לא לפצוע אותו", ומתלבטת מה קודם, הקצף או הביסקוויט, את מבצעת פעולות שעושות לך טרנספורמציה לילדות, בלי שאת בכלל שמה לב.

 

וואו, איך בא לי פתאום קרמבו. רגע, ומה בקשר לפירה?

פירה נחשב "אוכל לנשמה", Soul Food, או אולי Comfort Food.

 

שזה אומר...

"אוכל לנשמה" או "אוכל מנחם".

 

כלומר?

איך מספקים תינוק? עם אוכל. חלב, ועדיף מהציצי. הסיפוק שאנחנו מקבלים מסוגי אוכל כאלה, כמו פירה למשל, מחזיר אותנו לזמן שבו היינו חסרי דאגות, אהובים ללא תנאי ומטופלים באופן טוטאלי. זה מתקשר גם למגע החם והאוהב של אמא. "אוכל מנחם" מחזיר אותנו לתחושה הנעימה הזאת.

 

אז בעצם מה שאת אומרת זה שאני תינוקת.

לא, אבל את אוהבת להרגיש ככה לפעמים ולהתפנק.

 

טוב, זה נכון.

אמנם לא מדובר פה במדעים מדויקים, אבל אפשר בהחלט להעיד על האישיות של הבן אדם על פי מה שהוא אוכל, ואפילו יותר מכך לפי הדרך שבה הוא אוכל.

 

למשל...

למשל בן אדם שאוהב לאכול עם הידיים, על-פי-רוב יש לו נטיות נרקיסיסטיות.

 

מה? אני תמיד חשבתי שזה נורא חושני לאכול עם הידיים.

למה?

 

כי כשהייתי בת 16 ראיתי את הסרט "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", ויש שם סצינה אחת במטבח, שהוא מאכיל אותה עם הידיים ו...

טוב, אולי בסרט זה היה חושני, אבל במציאות מי שאוכל עם הידיים, בעצם אומר "לא מזיז לי מה חושבים עלי או איך זה נראה לסביבה". הוא, או היא, באופן הפגנתי, עושים מה שבא להם.


המשך הכתבה לאחר ההפניות...
 






 

 


תמיד?

לא תמיד. אני מזכירה לך שצריך לבדוק כל מקרה לגופו. לעתים זה בא ממקום של עודף ביטחון עצמי, אבל זה יכול גם לנבוע ממסורות תרבותיות. יש תרבויות באפריקה ובהודו שכך נהוג בהן לאכול, מטעמים פרקטיים, וזה לגיטימי. אבל בחברה המערבית, מי שאוכל עם הידיים נתפס כבן אדם גס רוח.

 

מה לגבי אנשים שאוכלים נורא מהר?

טוב, זה מתחלק לכמה קטגוריות.

 

כולי אוזן...

יש אנשים שמנים שאוכלים מהר כדי להרגיש שהם לא אכלו, או כדי למנוע מעצמם את החוויה וההנאה שבארוחה, כי הם מרגישים נקיפות מצפון על זה שהם בכלל אוכלים.

 

למשל, בהרבה מקרים אנשים שמנים לא אוכלים בחברה ולא אוכלים כשיושבים סביב השולחן, כי הם מתביישים. אז הם חוטפים פה ושם ואוכלים הכל מהר, כדי שזה "לא ייחשב" כאכילה.

 

אבל אני מכירה אנשים שאוכלים מהר והם לא שמנים.

נכון. יש אנשים שאוכלים מהר כי אין להם את השקט נפשי שנחוץ כדי להיות מסוגלים ליטול הפוגה באמצע החיים, או באמצע היום, ולפרגן לעצמם סעודה טובה ונינוחה. אלה אנשים שמרגישים שהם צריכים להספיק לעשות מיליון דברים בבת אחת ולא מרשים לעצמם לעצור אפילו לרגע.

 

שמתי לב שבדרך כלל גברים אוכלים יותר מהר מנשים, מה עומד מאחורי זה?

זאת קצת הכללה, אבל רוב הגברים הישראליים אוכלים מהר, וזה לא בגלל משקעים פסיכולוגים. הם פשוט התרגלו לאכול מהר בצבא.

 

שש דקות, זוז...?

משהו כזה.

 

מה בנוגע לאנשים הפדנטיים האלה שאוכלים נורא מסודר ולא אוהבים שהספגטי נוגע להם בשניצל?

זאת יכולה להיות התנהגות אובססיבית שמעידה, לרוב, על איזהשהו אי-סדר פנימי. לכן הם זקוקים לסדר חיצוני נוקשה. מהצד האחר, הם גם יכולים להיות סתם אנשים נוקשים שקשה להם לקבל את המושג הכיאוטי משהו הקרוי "גמישות בחיים". שוב, כל אחד על-פי המקרה האישי שלה או שלו.

 

טוב, עוד שאלה אחת ודי

בבקשה.

 

יש שני סוגי אנשים בעולם, אלה שאוכלים קודם את מה שהם הכי אוהבים בצלחת ואלה ששומרים את מה שהם הכי אוהבים לסוף. מה אנחנו אומרים על זה?

אנחנו אומרים שרזון זה עניין של אופי. יש אנשים שחושבים רזה ויש אנשים שלא. אנשים שחושבים רזה יאכלו קודם את מה שהם הכי אוהבים לאכול, כי זה טבעי והגיוני. אנשים עם אופי שמן ישמרו, לרוב, את המאכל החביב עליהם לסוף, כדי שיהיה להם למה לצפות בזמן שהם אוכלים את האוכל שהם פחות אוהבים. הם לא יעלו על דעתם את האפשרות לא לאכול את כל האוכל שיש להם בצלחת, או, חלילה, לזרוק חלק מהאוכל.

 

אוי, זאת אני...

מהצד האחר, אלה אנשים עם שאר רוח, סבלנות ותקווה. אנשים שמסתכלים קדימה אל העתיד.

 

את ממש יודעת מה להגיד בכל מצב, הא...

טוב, אני פסיכולוגית...

 

אז יש לי רק דבר אחד להגיד על זה: בטח שאנחנו מסתכלים על העתיד. אני לפחות. מסתכלת על הארוחה הבאה שלי.

תהני.

 

נסיה נגלברג היא פסיכולוגית בקבוצת כללית ועובדת במכון האנדוקרינולוגי במרכז "שניידר" לרפואת ילדים בפתח-תקווה

דנה אשל כותבת ב"20 פלוס" על נושאי גוף ונפש

לתשומת לבך, השימוש באפשרויות השונות של "פייסבוק" עשוי לשתף את המידע שלך עם אחרים


עד כה: 6 תגובות, ב-5 דיונים
לקריאת כל התגובות ברצף
5. פסיכולוגיה בשקל
אורן, הרצליה, 02/07/2013 22:21:59
4. מצטרף להערות
יונתן, ארה"ב, 26/01/2006 07:06:07
3. דווקא די רדוד. ציפיתי ליותר ל"ת
ש, 17/01/2006 15:01:26
2. אוכל אה.....
אפי, 08/01/2006 11:01:56
1. פשוט גדולה! כל טור וכתבה נלווית טובה מקודמתה! ל"ת
מיכל, 08/01/2006 10:42:42
    תמשיכו ככה
    ניר, 10/01/2006 00:10:41
 
מצטרפים לכללית   שלחי לחברה
פורום כושר ותזונת כושר   פורום חלומות ושינה

דנה לחיוב: הטור של דנה אשל

טור מס' 8': האהבה שניצחה את החומוס. על אופי, אישיות ואוכל

איך תדע אם היא האחת והיחידה?

השאלון האינטראקטיבי שלנו מעמת אותך עם המציאות. והתוצאות?

 
סטייל ראשי