מי פה המין החזק? או: מי בכלל צריך רפואה מגדרית?
באיזשהו שלב, כולנו נכנעים. גברים לא מבינים נשים, ונשים לא מבינות גברים, ואין עם מי לדבר. ת'כלס, איפה שיש שני מינים, יש מקום לפערים בלתי ניתנים לגישור, ולעתים לא נדירות בכלל, גם לטיפול זוגי.
אבל הרפואה המודרנית מגלה לנו, שזה לא רק פסיכולוגי. זה גם ביולוגי. וזה לא רק במאה ה־21, עם היטשטשות התפקידים החברתיים המוטלים על הזכר ועל הנקבה. שורשי המצב אחוזים עמוק בפרהיסטוריה ובאבולוציה.
מחקרים עדכניים מראים לנו שהגבר והאשה מתפקדים אחרת בכל מערכות הגוף שלהם, כולל המוח. וכל זה בהתאמה לצרכים שהיו, ושמציאות חיינו אינה דורשת מאיתנו עוד. תיק הסטורי.
אז איך הכל התחיל?
הכל התחיל לפני שישה מיליון שנה, כשנפרדנו אבולוציונית מהעץ השושלתי המשותף לנו עם יונקים אחרים, והתחלנו להיות מוגדרים כמה שמוכר לנו היום בשם "בני אדם". בימים היפים ההם, לפני המטרו וההטרו והתנועה לשחרור האשה, לא זו בלבד שהחיים נטו להתנהל בעיקר במערות – אלא שגם הכל היה פשוט יותר.
התפקיד שלך, כגבר, היה מאוד מוגדר: הגבר בימים ההם היה אחראי להגן על משפחתו ולהיות הצייד. ואת, האשה, לעומתו, נשארת במערה, שמרת על הצאצאים ויצאת ללקט מיני עשבים ושאר ירקות בשדות.
במשך מיליוני שנים של תרגול ויישום, השתכללה ההתמקצעות הזו, הפכה למובהקת יותר ושינתה את הפיזיולוגיה שלנו. הגברים רכשו כישורים פיזיים לאפשר להם למלא את תפקידם, וכך גם הנשים.
גם היום, אחרי שעזבנו את המערות, ואחרי שהיינו חקלאים בשדות, ואחרי המהפכה התעשייתית והשתלטות ה"אדם המודרני" על המציאות, אנחנו נושאים איתנו את ירושת ההתמקצעות.
הגבר כצייד היה צריך קודם כל לפתח יכולות משוכללות של דבקות במטרה. ככה זה כשאתה צד ממותות, אתה צריך לרוץ שעות, ימים ואף שבועות אחרי הטרף שלך. אתה צריך להיות חסין יותר לכאב, כי לא יעלה על הדעת שכל שיח שישרוט אותך בדרך יעצור אותך מלהתקדם.
אתה צריך לפתח יכולת קשב מאוד ממוקדת, שום דבר לא יכול להסיט את תשומת ליבך מהטרף ורצוי, גבר, שתרכוש יכולות התמצאות במרחב והערכתו – הצייד חייב לדעת להגיע מהר להחלטה אם הוא נמצא בסכנה או לא, ולהגיב מיידית. כגבר, אתה מתוכנת למצוא פתרון זריז לבעיה, ולפעול לפיו, בין אם מדובר בפתרון טוב יותר או טוב פחות. העיקר לעשות.
הצייד המשוכלל הזה אכן נשמע אסרטיבי. אבל לכל דבר יש מחיר – ומחקרי הדמיה מוחית מהשנים האחרונות מוכיחים במובהק את מה שנשים תמיד אומרות – שהמולטי־טאסקינג היא תכונה נשית. הגבר המודרני נוטה יותר מהאשה של ימינו לראיית מנהרה (tunnel vision) – הוא רואה משהו מולו, וצריך להגיב לזה, הוא סגור לכל גירוי אחר שיופיע בסביבתו כשהוא עסוק במשימה, וקשה לו מאוד לעשות כמה דברים בו זמנית.
בדיקה זו חשובה במיוחד למי שהתזונה שלו מבוססת על מזון מהיר ואינו עושה פעילות גופנית.
המשך הכתבה לאחר ההפניות...
ימין או שמאל, קטן או גדול
מחקרים עם functional MRI, שמצביע על אזורי מוח ש"מתעוררים" בזמן ביצוע פעולות שונות, מראים שגברים משתמשים יותר במוח השמאלי מאשר בימני – זהו המוח לו אנו מייחסים תכונות של רציונליות, דידקטיות, סדר פעולות, ומחשבה חד־מימדית.
נשים, לעומת זה, משתמשות יותר במוח הימני, שנחשב יותר הוליסטי, אמנותי, צבעוני, אינטואיטיבי. נכון - מוח האשה קטן משל הגבר – אבל – מחקרים עדכניים מראים לנו שבאזורים קריטיים במיח, רקמת הנוירונים - החומר האפור - יותר צפופה אצל האשה. מעבר לכך, הקורפוס קולוזום – אזור המגשר בין שני צידי המוח האנושי - יותר מפותח אצל האשה.
במילים אחרות - היא יכולה יותר בקלות להשתמש בשני חלקי המוח... את זה אנו יודעים היום בצורה ברורה.
האשה, בתהליך האבולוציה, ביססה את עולמה על יכולת המולטי־טאסקינג – היא נאלצה בו זמנית ללקט עשבים בשדות, לקחת את הצאצאים על הגב, לשמור על המערה ולטפל בתינוקות תוך כדי – היא היתה חייבת לפתח זיכרון גיאוגרפי יותר מפותח כי היה לה קריטי לחזור לאותו מקום מחר בו היה עשב טוב ולהימנע מלהגיע למקום אחר בו הצמח שמצאה היה רעיל – לדעת איפה כל דבר נמצא היה קריטי לה להישרדות.
לגבר זה לא ממש שינה אם תפס הממותה שלו במרחק שבעה קילומטרים מהמערה - היא ממילא לא תחכה לו גם מחר שם. אבל הוא היה חייב לדעת לעשות הערכה מדויקת של המרחב המיידי שסביבו בכל רגע, וכך פיתח כישורים אחרים משל האשה בכל הקשור להתמצאות בחלל.
וזו הסיבה שהיום, הגבר בבית לא מוצא שום דבר והאשה יודעת איפה כל דבר נמצא.. לכן הוא שואל אותה כל הזמן "איפה" והיא שואלת אותו "אבל למה?!".
בכלל, דיבור, בשביל הגבר הצייד, היווה סכנה קיומית - כי הוא עם חיות טרף בשדה, הוא צריך לשתוק. כך התפתח זכר שמדבר לצורך העברת מידע חיוני בלבד, באופן לקוני.
האשה, להבדיל, היתה צריכה לשמור על תקשורת עם קבוצת המלקטות שהתפזרה איתה בין השיחים. וכך צברה הנקבה יתרון ביכולת הדיבור – האשה היתה צריכה לתמלל בצורה מדויקת יותר אינפורמציה.
במחקרי מוח חדשים אנחנו רואים שאצל למעלה מ־80% מהנשים יש שני מרכזי דיבור - ולגבר יש רק אחד. מעבר להשלכות שיש לזה על חיי היומיום שלנו – הרי שגם במחלות מסוימות, התוצאות עשויות להיות קשות – בעת אירוע מוחי הפוגע במרכז הדיבור, ידוע היום שלאשה סיכויי שיקום דיבור טובים משל הגבר.
כל זה מביא אותנו לשאלה: מי פה בעצם המין החזק, או: מה זה בכלל רפואה מגדרית ולמה צריך את זה. כל זה בכתבה הבאה.
ד"ר דנה דורון היא בוגרת הפקולטה לרפואה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב.
פרופ' מרק גלזרמן הוא מנהל בית חולים לנשים בילינסון, סגן מנהל מרכז רפואי רבין, יו"ר החברה הישראלית לרפואה מגדרית, נשיא האיגוד הבינלאומי לרפואה מגדרית.