נולדתי לא רחוק משוק התקווה, ביד אליהו. זכרונות הילדות שלי הם ריחות, צבעים וקולות של השוק: חנות הקפה של מזרחי ברחוב האצ"ל, דוכן הגבינות של הפרסי, הבאסטה של התימני שמוכר חילבה וכוסברה (הגיוני, לא ?), צעקות מוכרי הירקות, הריח החריף של דוכני הדגים וחנויות הבשר, משפחת טחן ומאפיית הפיתות והכע'קה העיראקיים.
במשך שנים, ההשראה שלי היתה השראה עירונית. צעקות הרוכלים בשוק, העשן ורעש האוטובוסים, הקצב המהיר של החיים, שלל החנויות המסנוורות באינסופיות של מה שיש לעיר הגדולה להציע. במשך שנים הייתי משוכנע ששף יכול לחיות אך ורק בעיר. סמוך להמולת הסוחרים, ליד הספקים, בלב הפועם של החיים. במקום שבו טלפון בהול לסוחר מקפיץ אותו אליך בשעות משונות.
את האהבה לאוכל ואת היסודות האמיתיים רכשתי בבית, בשעות של התבוננות באמא ובהליכה משותפת לשוק. כשבגרתי, התרחקתי מהמטבח ועסקתי במשך שנים בצילום טבע ונוף. עד שיום אחד נמאס לי, והחלטתי לחזור לאהבת הילדות שלי – הבישול. התמזל מזלי, ובדרך פגשתי אנשים נדיבים, מוכשרים וטובים, כמו חיים כהן וארז קומרובסקי, שעד היום משפיעים על הדרך הקולינרית האישית שלי ועל תפיסת החיים בכלל. בבישול מצאתי כל מה שחיפשתי במקצוע: החושניות של המגע בחומר, אסתטיקה, קצב מהיר ובעיקר - עשייה מתוך אהבה ועבור אנשים.
התגובה של אנשים לאוכל טוב ומרגש היא מיידית. ואפילו בתוך הטירוף והלחץ של סרוויס ערב במסעדה, דרך צעקות על המלצרים ועצבים רופפים, לא הייתי מוכן אף פעם לפספס את הקולות, שאין ערבים מהם לאוזני: ההתנשפויות, האנחות ומצמוצי השפתיים העולים מהשולחנות, כמו מתוך מעשה של אהבה.
אבל החיים במסלול המהיר גבו מחיר יקר. הרגשתי שגם לטובת המטבח וגם לטובתי, צריך לעשות שינוי. בהחלטה לא קלה נדדנו צפונה לאיזור חוף הכרמל, מקום בו הר וים נפגשים ויוצרים נוף עוצר נשימה. וכאן, בתוך שקט הכפרי, קרוב לאדמה ולים, מצאתי מחדש את מקורות ההשראה שלי.
במעבר לכאן הכרתי המון אנשים שמגדלים באהבה ירקות, עלים, פירות, בשר, מגבנים גבינות, סוחטים שמן זית, מכינים יין וטוחנים קפה ותבלינים.
הם, מבחינתי, הגיבורים האמיתיים של עולם הבישול. מגדל חרוץ שעדיין מגדל בחלקות משפחתיות קטנות תוצרת טרייה, גבן שמכיר את הכבשים שלו בשמן, חקלאי שמקדיש את עצמו לגידול עצי זיתים בני יותר ממאתיים שנה.
אותם יחידים עושים בעבורנו את המאמץ הסיזיפי של גידול וטיפוח המזון. אלה שפעם, בימים אחרים, נחשבו לעילית החברה הישראלית, והיום הם בקושי מצליחים להוציא לחם מן הארץ, ראויים להערכה מחודשת. לאור מצב החקלאות בשנים האחרונות, זה כלל לא מובן מאליו שנראה מגדלים קטנים הרואים במקצועם שליחות ודרך חיים.
בערוץ הזה אני מזמין אתכם להצטרף אלי להרפתקה של חיפוש. אנסה להביא לכם מעט מטעמי הארץ, ולפתות את בלוטות הטעם עם חומרים פשוטים, משובחים, בריאים, ומכאן. מארץ ישראל. בלי לדבר ציונות. פשוט כי אני מאמין גדול במטבח מקומי, המתייחס לסביבה כמקור להשראה, המשלב מסורות מכאן וגם ממקומות רחוקים, אך נשען על תוצרת מקומית טרייה ומשובחת.
שלכם,
דודו.