הדבר הכי מקומם, אומרת הפסיכולוגית נסיה נגלברג, היא שהרבה אנשים שיש להם את כל הסיבות שבעולם להיות מאושרים ולהרגיש טוב עם עצמם, לא מרגישים ככה.
למה?
כי הם לא יכולים להימנע מלהשוות בין הדרך שבה העולם החיצוני מפציץ אותם בדימויים של "איך הם אמורים להיראות" (בפרסומות, בסרטים, בטלוויזיה - ועוד ועוד) לבין "איך אני נראה באמת".
ואם לשפוט לפי מרבית הדימויים ברוב סוגי המדיה, היום, בשביל להיות מאושרת, את חייבת להיות צעירה, תוססת ורעננה. וכמובן גם יפה, עשירה, ועם גוף של דוגמנית דקיקה להלבשה תחתונה. מעט מדי מאתנו עוצרות לחשוב: רגע, מה - אני בקבוק "ספרייט" שאני צריכה להיות תוססת ורעננה? מה - אני רכב שטח שאני צריכה בודי הורס? מה אני בדיוק – בקבוק משקה, מכונית, או אשה עם ראש על הכתפיים?
וזה רע?
זה נורא. כי הדימוי הזה של חברה, שבה כולם נראים כמו דוגמנים ומלכות יופי הוא הרסני וכובל. כשכל האנרגיה של בן אדם מתועלת לכיוון טיפוח המראה החיצוני שלו, זה שואב חלק ניכר מאנרגיה, שהיתה יכולה להיות מופנית לקידום עצמי אמיתי ולפיתוח אמיתי.
אז מה עושים?
"אני", אומרת נגלברג, פסיכולוגית שיקומית במכון האנדוקרינולוגי במרכז "שניידר" לרפואת ילדים בפתח-תקווה, "מאמינה שכדי להגיע להישגים, צריך להתמקד בכוחות שלך וביכולות שלך – לא במגבלות".
"הבעיה המרכזית שאני נתקלת בה היום היא דימוי עצמי ירוד שברוב המקרים הוא לגמרי נטול סיבה 'אמיתית'. מגיעים אליי אנשים נהדרים ומצליחים, בחורות שאפתניות ונבונות שיש להן כל-כך הרבה מה להציע, והן מרגישות שפופות וחסרות ישע כי יש להן איזה כתם קטן על העור, או שהן מלאות מדי. לטעמן! די עם זה!"
רק נשים?
ממש לא. מדובר אחוז גבוה ממי שתקוע בלופ הזה הוא גברים צעירים. למשל, בחור שפגשתי ושעבד במחשבים. הוא מבריק, מצחיק אבל מה לעשות, רוב היום הוא בילה בישיבה מול מחשב ולא בחדר כושר כמו דוגמנים בני גילו. הוא הרגיש נחות כי הוא לא היה שזוף ושרירי כמו, נניח, יהודה לוי. אז מה? ואני אומרת: שים את יהודה לוי מול מחשב, נראה אותו אז! ואני לא רוצה להיטפל פה ליהודה לוי האמיתי. אני אומרת "יהודה לוי" כשם כוללני. מה שחשוב הוא להתרכז בדברים שאתה אוהב, בדברים שאתה טוב בהם.
רק נשים?
ממש לא. אחוז גדול ממי שתקוע בלופ הזה הוא דווקא גברים צעירים. למשל, בחור שפגשתי ושעבד במחשבים. הוא
רגע, רגע, רגע... מה רע בזה שאנשים מנסים לשפר את עצמם?
אין בזה שום רע. להיפך. צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו. שלא תהיה טעות, אני לא מעודדת פה אנשים לבינוניות! אבל לפעמים יש מצבים שבהם אין מה לעשות.
בן אדם עם בעיה של פיגמנטציה קשה, שהעור שלו לא בדיוק נראה כמו פרסומת לקרם שיזוף יכול לבחור בין שתי אפשרויות: או שהוא יהיה מתוסכל ואומלל כל חייו, או שהוא יגיד: או.קיי. אז אני לא אשתתף בתחרות "מלכת היופי" השנה (ובינינו, זה לא הפסד כל-כך גדול). אבל אם ארצה, אשתתף בתחרות ריצה, נניח, ושם יש לי סיכויים מעולים לנצח. וזה בדיוק העניין: להתאים את המטרות שלנו ואת השאיפות שלנו לדברים שמתאימים לנו, דברים שאנחנו יכולים ואוהבים לעשות, ולעשות אותם הכי טוב שאפשר.
כמה זמן לוקח שינוי כזה.
לוקח. זה לא קורה בן לילה. זה תהליך ארוך של עבודה עצמית. אבל ברגע שמתחילים ומתמידים, אין שום סיבה לא להצליח. את יודעת אותו מתכנת התחיל לקחת את עצמו בידיים ולרדת במשקל? כשהוא קיבל קידום בעבודה. ברגע שהוא הצליח בתחום אחד, הוא התחיל להרגיש יותר חזק. להכיר ביכולות שלו ואז הוא גם התחיל לעבוד על הגוף.
ודוגמה נשית?
לדעתי נינט טייב היא דוגמה כזו. אני לא מכירה אותה באופן אישי ואני לא רוצה להיתפס פה במילה, אבל אני מניחה שהיא ניסתה לרדת במשקל עוד הרבה לפני שהתפרסמה, ולא כל כך הצליחה. אחרי שהיא זכתה והתחילה לעבוד ולהצליח, היא צברה יותר ביטחון עצמי ואז היה קל לה יותר להצליח גם בדיאטה.
מה שאני בעצם אומרת זה שאנשים שמרגישים רע עם הגוף שלהם נוטים לתת לזה להשתלט להם על כל החיים. הם מאבדים את הביטחון העצמי שלהם ועיוורים ליכולות ולמעלות שלהם. וכשאדם מרגיש שהוא לוזר, גדלים הסיכויים שהוא או היא לא יצליחו בשום דבר שהוא ינסה לעשות, ובטח שלא בדיאטה.
אז?
אז תתחילו לכבוש יעדים יותר קרובים לתחומים שאתם חזקים בהם ולאט לאט תצברו הצלחות ואז ההצלחה לא בדיאטה או בניהול אורח חיים יותר בריא ואקטיבי, לא משנה במה, יבואו יותר בקלות.
אפשר לקבל את זה מתומצת ובנקודות, לעצלנים?
כן, בהחלט. כדי לצאת מהמעגל של השנאה העצמית וההרס העצמי שנובע מדימוי עצמי ירוד כדאי - לא מוכרחים, אבל נורא נורא כדאי - לעשות קצת תרגילים בחשיבה חיובית. ועליהם את מוזמנת לקרוא בכתבה הבאה: חמישה תרגילים מעשיים בחשיבה חיובית על עצמך וגופך.
נסיה נגלברג היא פסיכולוגית שיקומית בקבוצת שירותי בריאות כללית ועובדת במכון האנדוקרינולוגי במרכז "שניידר" לרפואת ילדים בפתח-תקווה.