היי ציפי, מה שלומך?
בסדר גמור, תודה. איך אני יכולה לעזור לך הפעם?
זה עד כדי כך ברור שאני זקוקה לעזרה?
מי אמר שלעיתונאים אין חוש הומור?
טוב, היום אני רוצה לדבר על זה שלפעמים אני פשוט לא מסוגלת לקבל החלטות.
דיסוננס קוגניטיבי.
אה! ידעתי שזה משהו קוגניטיבי. אני לא יודעת מה זה בדיוק קוגניטיבי, אבל ידעתי שזה מה שזה.
דיסוננס קוגניטיבי הוא הפרת איזון. זה קורה בכל פעם שמקבלים החלטה.
רגע רגע, זה קורה לכולם?
כן, אבל ברמות שונות.
אוקיי... אני מקשיבה.
תראי, להחליט משהו, פירושו של דבר זה לוותר על משהו אחר, וזה לגמרי נורמלי שקשה לנו לוותר על דברים שאנחנו רוצים.
למשל?
למשל את נמצאת בחנות ורואה שתי שמלות שאת רוצה. אחת אדומה ואחת כחולה.
אהההה... זה כבר לא אמין,
למה?
כי תמיד תהיה גם לפחות שמלה אחת שחורה שאני ארצה.
אוקיי, אז ההתלבטות היא בין השמלה השחורה לאדומה. מה את עושה?
לוקחת את שתיהן ומתחילה להתכונן לאינתיפאדה שתהיה לי בבית בגלל זה.
זאת בהחלט דרך אחת. דרך אחרת היא להחליט על שמלה אחת, נניח השחורה, ואז את מתחילה לתרץ לעצמך למה בחרת דווקא בה.
זה ברור למה. שחור זה מרזה.
את יכולה להגיד לעצמך את זה. את יכולה גם להגיד לעצמך שהשמלה השחורה יותר פרקטית, מתאימה יותר למלתחה שלך. שיש לך נעליים שיתאימו לה בדיוק.
מה פתאום. אם אני אגיד דבר כזה, לא יהיה לי תירוץ לקנות גם נעליים.
דנה...!
סליחה.
בקיצור, את מעצימה את הבחירה שלך כדי להחזיר איזון.
זה מה שעושים כדי לטפל בדיסוננס קוגניטיבי, קונים שמלה שחורה?
לא. קודם כל צריך להבין ממה זה נובע. בדרך כלל זה נובע מעודף אפשרויות. היום יש לרובנו כל-כך הרבה אפשרויות בחירה, שבאמת יותר קשה להחליט מה יותר טוב ומתאים לנו.
נכון, פעם היתה אוניברסיטה אחת, אולם קולנוע אחד, סוג אחד של קוטג'... היום לוקח לי רבע שעה רק להחליט אם אני רוצה שלושה אחוז או חמישה אחוז...
נכון. העודף הזה באפשרויות הבחירה מוביל לקושי בקבלת החלטות, שיכול לגרום בעקבותיו לדימוי עצמי נמוך, או לכך שתפתחי תלות במשהו, או במישהו, אחר.
אז מה עושים?
שוב, צריך להבין ממה זה נובע. זה נובע מכך שכל בחירה, כל החלטה שאנחנו מקבלים, תהיה קטנה וזניחה ככל שתהיה, טומנת בחובה סוג של ויתור. ויתור על האופציה שלא בחרנו בה. הדרך שלא הלכנו בה. לצורך העניין, הקוטג' שלא קנינו.
ואף אחד לא אוהב לוותר.
כדי לעזור לנו לקבל את ההחלטות הנכונות עבורנו ולא להיות מונעים מלחץ חברתי, אני חושבת שטוב לעמת את האדם מול הדילמות שלו – ולתת לו להבשיל עם ההחלטות שלו. אני דווקא מעודדת אנשים להתנסות בדברים שונים ולא לוותר.
רגע, אני קצת מבולבלת...
לבת שלי יש חברה שהתחילה ללמוד איתה פסיכולוגיה, סיימה תואר שני ואז החליטה להגשים את חלום חייה וללמוד רפואה. כולם אמרו לה שהיא לא נורמלית. שהיא מכניסה את עצמה לעוד שבע שנים ארוכות של לימודים, שהיא זורקת לפח את כל מה שהיא עשתה עד היום. אבל הבחורה ידעה שהיא תהיה מאושרת ברפואה - והלכה עם זה עד הסוף.
וואו... כל הכבוד לה. כשאני הולכת עם זה "עד הסוף", זה בדרך כלל להזמין גם קינוח.
זה לא פשוט. בתהליך של קבלת החלטות, אנחנו בדרך כלל נתקלים בשלוש סיטואציות:
Win-win (לא משנה מה את עושה, את מרוויחה).
Win-lose (לא משנה מה את עושה, את גם מרוויחה ובה בעת מפסידה משהו אחר).
Lose-lose (לא משנה מה את בוחרת, את מפסידה בכל מקרה).
אה הא...
כשהמצב הוא lose-lose אין בעיה, את בוחרת במה שנראה לך כמו הרע במיעוטו. כשהמצב הוא win-lose גם אין בעיה, כי די ברור שתבחרי את ה-win (אלא אם את ממש מופרעת...). הבעיה היא בקבלת החלטה כשהמצב הואwin –win, ואז לא משנה מה תחליטי, את תפסידי את הדברים האחרים שאת רוצה. ואז, לרוב, את הבחירה שוויתרת עליה תנסי "להוריד" באמצעות המעטה מערכה.
לדוגמה...
לדוגמה החלטת שאת רוצה להירשם ללימודים ואת מתלבטת בין פסיכולוגיה לכלכלה.
נשמע מוכר.
כולם מנסים לדרבן אותך ללכת לכלכלה, מהסיבות שלהם.
יותר מעשי, יותר סיכויים למצוא עבודה...
כן. אבל את מאוד נמשכת לפסיכולוגיה, מאוד מאוד רוצה את זה, אבל בסוף את נכנעת ללחץ הסביבתי, או לשכל הישר, ובוחרת בלימודי כלכלה.
השכל הישר לא צריך להגיד לי כאן ללכת אחר נטיות לבי?
בהחלט. ככה זה צריך להיות. אבל נניח שכבר בחרת בכלכלה. עכשיו את מנסה לשכנע את לעצמך שפסיכולוגיה זה נורא קשה. חייבים תואר שני, קשה להתקבל לתואר שני, יש תקופת התמחות ארוכה. בקיצור, את מנסה להמעיט מערכם של לימודי הפסיכולוגיה כדי להחזיר את האיזון.
ואז מה?
אז יש שתי אפשרויות. האחת שתגלי שגם כלכלה זה אחלה והכל יהיה טוב ויפה, והאחרת שתגלי שרע לך בכלכלה, זה לא מעניין אותך, לא הולך לך ועשית שגיאה כשבחרת בזה.
ואז את מוצאת את עצמך עומדת מול אותן דילמות. יכול להיות שההורים שלך ילחצו עליך להישאר בכלכלה, ויגידו לך שלא עוזבים את הלימודים באמצע. יכול להיות שיגידו לך שלא התאמצת מספיק...
תגידי לי, את דיברת עם אמא שלי לפני שנפגשנו?
לא לא. ככה זה אצל כולם. תאמיני לי. לכן קוראים לזה קושי בקבלת החלטות. כי את יודעת מה הפלוסים והמינוסים של כל דבר, ולא מצליחה להחליט במה לבחור.
אז?
אז אני אומרת שלא צריך לפחד לנסות דברים חדשים. מותר לנו לטעות. מותר לנו לקבל החלטות שגויות בחיים שלנו. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה.
השאלה האמיתית היא אם אנחנו ממשיכים לעשות את אותן טעויות, ממשיכים לעבוד בתחום שאנחנו לא אוהבים, או שאנחנו עושים סטופ, מעריכים מחדש את החיים שלנו, בודקים עם עצמנו טוב טוב מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיות מאושרים - והולכים על זה.
זה כל-כך נורא להתפשר על מקצוע שאנחנו לא הכי אוהבים, לטובת נוחות או ביטחון כלכלי?
היית מתחתנת עם מישהו שאת לא בדיוק אוהבת?
לא.
אז למה שתבחרי להעביר לפחות חצי מהחיים שלך בתחום שאת לא נהנית בו.
אם את עובדת בעבודה שאת שונאת, רוב האנרגיות שלך מתבזבזות על תסכול ומרמור ועל ניסיונות נואשים לשרוד, במקום לפרוח ולהתפתח. וזה גולש מהר מאוד גם לחיים האישיים שלך. את מתחילה להיות עצבנית גם בבית, אולי תאשימי את בן הזוג שלך בכך שהתפשרת למענו... אין לזה סוף.
די...
זה לא סוף העולם, את תמיד יכולה לקחת את ההפוגה הזאת ולעשות שינוי. זה בדיוק העניין, הבחירה היא בידיך, את רק צריכה להחליט.
אוף, שוב אני צריכה לבחור?