את הסיגריה הראשונה שלי הדלקתי בגיל שמונה. אני זוכרת את זה ממש כאילו שזה היה לפני עשרים שנה. היה לנו גנן ערבי (ואוו, באמת היסטוריה) שאהב לגלגל את הסיגריות שלו בעצמו ותמיד היה שוכח כמה אצלנו בגינה.
עכשיו, בתור אחות גדולה, רציתי לשמש דוגמה טובה לאחי הקטן, אז לקחתי אותו איתי החוצה לעשן!
היינו מחכים שאמא שלי תלך לישון את שנת הצהריים שלה, מתגנבים לחצר, מחפשים את תולעי הטבק של יאסר, מדליקים ומתחילים להשתעל.
- "אמא לא תכעס עלינו?" שאל אותי אחי, שהיה אז בכתה א'.
- "למה?" היתממתי.
- "כי אסור לנו לשחק עם גפרורים!"
הספקנו לקחת כמה שאכטות לפני שהשיעול הכבד שלנו העיר את אמא שלי ובזאת נגדעה קריירת העישון המבטיחה שלנו.
הפעם הבאה שלי היתה בגיל 15. גרנו בניו-יורק וחברה שלי לקחה אותי לגג של הבניין שלה ולימדה אותי איך לקחת לריאות. שני דברים לא לקחנו בחשבון, בעצם שלושה...
א' - בניו-יורק יש חוק שמחייב כל בניין להיות מצויד בגלאי עשן.
ב' - יש לי פחד גבהים ועמידה על גג של בניין עם 47 קומות, גורמת לי לפיק ברכיים. בתוספת לסחרחורת האופיינית למעשנים חובבנים, זה מתכון בטוח לכותרות בעיתון.
ג' - מסטיק מנטה יכול אולי לרענן קצת את הריח בפה, אבל לא בשיער ובבגדים.
כשנכנסנו בחזרה לביתה של המורה שלי לעישון, אמא שלה מיד התקשרה לאמא שלי.
את הטייטל "מעשנת אמיתית", רכשתי סופית כשחזרתי ארצה בגיל 16 וגיליתי שבתיכון אוסטרובסקי ברעננה, אם אתה לא מעשן, אתה לא קיים!
גם ככה הייתי חדשה ואף אחד לא שם עלי, אז לא ממש היתה לי ברירה, אלא ללכת לפיצוציה ולקנות לי חפיסה של "מרלבורו לייטס", כי אתם יודעים איך זה בגיל 16: אמור לי מה אתה מעשן, ואומר לך מי אתה!
מכיוון שאסור היה לעשן בתחומי בית הספר, וכמובן שגם לא בבית, כל פעם ששהיתי במקום שאינו אחד מהשניים, נחשבה בעיני כהזדמנות פז להדליק סיגריה וכך מצאתי את עצמי מעשנת בתחנת האוטובוס, בבתי קפה, אצל חברות, בדרך לחברות ובעיקר ב"קומפיוטר", שנחשב למועדון הכי שווה באיזור השרון!
הסיגריות היו סמל סטטוס. לא עישנתי כדי להירגע, ליהנות או כי נורא התחשק לי. עישנתי כי זה היה חלק מהלוק, ובשביל בחורה בת 16, הלוק זה הכל!
בצבא זה כבר הפך לפק"ל כיסים, באוניברסיטה אם עישנת רק סיגריות, מצבך עוד היה טוב - ואחר כך... אחר כך המשכתי מכוח האינרציה (שזה די דבילי בעצם אם חושבים על זה).
אבל אהבתי את זה שאפילו במקום הומה אדם, אני יכולה להדליק סיגריה ולהתנתק מכולם. מסך עשן אם תרצו. זה נראה לי כל-כך קול, כל-כך סקסי! אהבתי גם את העובדה שאני יכולה להרגיע את הבטן עם קפה, סיגריה ואפס קלוריות.
רק הריח ביאס אותי, הריח והליחה! אין מה לעשות, כל מי שמעשן יודע שלעישון יש תופעות לוואי. ואלה רק התופעות המיידיות. מה עם זה שזה מסרטן, הורג, גורם לאימפוטנציה?
אבל כשאתה בן 20, המחלות העתידיות האלה ממש לא מעניינות אותך. אתה רוצה ליהנות כאן ועכשיו.
רוצה לדעת איך בסוף הפסקתי לעשן? יום אחד קלטתי את הבבואה שלי במראה עם סיגריה ביד, ונראיתי לעצמי נורא פאתטית.
זהו.
זה כל הסיפור.
לא חטפתי הרעלת ניקוטין, לא חטפתי התקף לב, פשוט קלטתי איזה דבר דבילי זה לעשן. זה לא קול, זה לא סקסי וזה גם לא נראה כזה טוב. זה פשוט אידיוטי!
הבעיה היא שזה לא תמיד כל כך פשוט. הרגלים זה דבר שקשה לשנות, ועישון זה הרגל שצריך להפסיק, לא לשנות!
אם נוסיף לזה גם את העובדה שאין דבר יותר טוב מסיגריה כשאת בקריז, פלוס ההתמכרות הפיזית לניקוטין בדם, ונוצרת פה בעיה מוחשית ואמיתית.
מה עושים?
בואו איתי לראיון עם ד"ר איה פלג משירותי בריאות כללית, שמעבירה סדנאות לגמילה מעישון, ויאללה, מתחילים להפסיק.
סי יו נקסט טיים, ובהצלחה.
דנה.
דנה אשל כותבת ב"20 פלוס" על נושאי גוף ונפש
עוד טורים של דנה:
