בתור ילדה תמיד אהבתי לנסות דברים חדשים. לנסוע למקומות רחוקים, לפגוש אנשים אחרים ולטעום מאכלים חדשים. בעוד שהאחים שלי הסכימו לאכול רק שניצל ופסטה עם קטשופ, לי היו מכינים קורדון בלה וירקות מבושלים.
בערב, במקום פרוסה עם קוטג', העדפתי לדגום מהגבינות המסריחות שהשכן שלנו היה מביא מצרפת. המבטים המבועתים של אחיי למראה ביצי הדגים שאכלתי בתאווה רבה, לא גרמו לי, ולו לרגע, לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. לקינוח במקום קרמבו, העדפתי בדרך כלל אגסים מבושלים ביין אדום, ואני מדברת איתכם על גיל שש.
אני יודעת שזה הפך אותי לילדה קצת מוזרה, אבל כזאת הייתי וכזאת אני גם היום. לא חשוב כמה אני אשתדל, תמיד תהיה לי סטייה קלה מהנורמה.
אבל למה אני מספרת לכם את כל זה עכשיו? כי לא ברור לי למה, אבל רצה הגורל ובחרתי לחיות עם ההיפך הגמור שלי. ט' חושב שארבעת אבות המזון הם חומוס גרגרים, חומוס עם טחינה, חומוס-פול וחומוס-פול-ביצה. זהו! אין בעולם הזה שום מאכל אחר שמצדיק את הסיכון שכרוך בלאכול אותו. טוב בסדר, אם הוא במצב רוח טוב, והוא רוצה להרגיש ממש מהפכן, הוא זורק כמה פטריות מטוגנות למעלה וקורא לזה גיוון.
בהתחלה חשבתי שזה חמוד. גבר-גבר, לא איזה פלצן שמתאים את הסאקי שלו לסושי ולעולם לא יאכל פסטה שלא עשו אותה אל-דנטה. בשביל זה הרי יש לנו אותי.
בפעם הראשונה שנסענו לחו"ל ביחד התפלאתי שהוא לא רצה לטעום את המאכלים המקומיים. "לא בא לך לטעום פעם אחת נקניקיית בירה?" שאלתי באחד מהביקורים שלנו בברלין. בתור תשובה מצאתי את עצמי נשרכת אחריו בדרך לרובע היהודי ומשלמת מחיר מופקע בשביל חתיכת פיתה יבשה עם חומוס בטעם של קופסת שימורים, כמו שנתנו פעם בצבא. בצרפת הוא הגדיל לעשות ואכל את חומוס עם באגט וברוסיה הוא פשוט לא אכל במשך שבוע! אני זוכרת שט' בא לבקר אותי כשגרתי בניו-יורק. אחרי שבוע הוא כבר הכיר את כל החומוסיות בעיר, כולל קווינס וברוקלין.
יש בזה גם יתרונות מסוימים. אני למשל, לא צריכה להשקיע יותר מדי בבישול. קצת שומשום בציפוי של השניצל והוא חושב שאני גאונה. כפית של פסטו ברוטב עגבניות והוא חושב שלאהרוני יש עוד הרבה מה ללמוד ממני. אמנם אני לעולם לא אגיע לרמות של אמא שלו, שהיא (כמובן) "הבשלנית הכי טובה בגלקסיה", אבל איך שהוא, אני יכולה לחיות עם זה.
באחד הביקורים שלי בארץ, כשעוד גרתי בניו-יורק, ט' הזמין אותי לארוחת ערב אצלו בדירה. התרגשתי נורא. דפקתי הופעה והגעתי ישר מבת דודה שלי שבדיוק הזמינה פיצה חמה ומבעבעת. לא הסכמתי לקחת אפילו ביס, לא רציתי להרוס לעצמי את התיאבון.
כשהגעתי, השולחן היה ערוך יפה וחגיגי. נרות, יין, מוזיקה ברקע... לא היה ריח של משהו חם שמתבשל, אבל זה לא עניין אותי, כי לא באמת באתי לשם כדי לאכול. מה שכן, היתה פלטה מוזרה במרכז השולחן ועליה נחו בשלווה ביצים קשות, חתוכות לפלחים, ולידן ניצבה ערימה קוקטית של מלפפונים חמוצים. האמת, לא חשדתי בכלום. We made out כמו שעושים בתחילתו של כל דייט מבטיח (או שזו רק אני השרלילה?) ואז התיישבנו לאכול.
לא התחשק לי לדחוס לעצמי ביצה קשה וחונקת, אז המשכתי לשתות וחיכיתי למנה העיקרית. כשט' חזר מהמטבח עם מגש ביד, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה "איזו מטומטמת אני שלא אכלתי את הפיצה". על המגש היו, איך לא, צלחת ענקית ובה חומוס עם צנובר (כי, בכל זאת, הוא השקיע...) ופיתות מהמכולת בשביל היצירתיות.
היתרון השני במוגבלות הגסטרונומית של מחמל נפשי הוא בכך שאצלנו בבית לא עושים פולחן מאוכל. אוכלים את מה שבישלתי. לא שואלים יותר מדי שאלות, לא מתלוננים ועוברים הלאה לעיסוקים אחרים. זה טוב כי זה חוסך לנו הרבה כסף על שומרי משקל.
החיסרון במוגבלות של ט' הוא שאחר כך, כשאנחנו צריכים לשבת עם החברים שלנו ולשמוע איזה מעולה יצא להם האוסובוקו שהכינו בשבת וכמה טעימים היו פירות הים שהם אכלו אתמול בערב, לא נותר לי אלא להזיל ריר. מה אני כבר יכולה להגיד בשיחות האלה? "תשמעו, ט' הכין אתמול סנדוויץ' עם חביתה וחומוס משהו משהו... סוף הדרך!!!"
לטובת שלום הבית, רציתי לברר אם ההבדלים הקיצוניים שלנו באוכל, מצביעים אולי על איזה חוסר התאמה עמוק באישיות שלנו (לכי תדעי...). אז הלכתי למומחית: נסיה נגלברג, פסיכולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים שמתמחה גם בנושאי אכילה.
בגדול, היא מסכימה שמה שאנחנו אוכלים, ואיך שאנחנו אוכלים אותו, יכול להעיד במידה רבה על האישיות שלנו, אבל ברמה מספיקה בשביל להתחיל לחלק את הרכוש. כלומר, אם את אוהבת אותו – תסבלי (ולהיפך).
אבל למעשה, יותר מזה. מתברר ש-You are what you eat, או: מה שאת או אתה אוכלים אומר עליכם המון. גם אם אוהבים לאכול מצלחות של אחרים (או בידיים). רוצים לראות? בואו לכאן.
סי יו נקסט טיים,
דנה.