ט' ואני מתיישבים במסעדה ומעיינים בתפריט.
בכוונה הבאתי אותו למסעדה הזאת כי אני אוהבת לראות אותו מחליף צבעים נוכח העובדה שהוא לא מבין מילה ממה שכתוב בתפריט.
"מה זה טרין חצילים?" הוא רוטן, "ומה זה לעזאזל ראטאטוי?"
שנים של מלצרות בחצי מהמסעדות בתל-אביב בערך לימדו אותי הרבה שטויות בטרמינולוגיה הקולינרית. אז אני מסבירה לו מה ההבדל בין אסאדו לאוסובוקו, ואז מגיע תורי להתפתל.
"אוף, אני לא יודעת מה להזמין", אני אומרת.
"אמרת שאת מתה לסטייק. באנו לכאן במיוחד כי אמרת שאת מתה לסטייק. עכשיו את לא יודעת מה את רוצה להזמין?"
"לא... כן... כלומר, כן, אני רוצה סטייק, רציתי סטייק, אבל אני רואה שיש להם פה עוד כמה דברים מעניינים".
"טוב, אני מזמין המבורגר, תחליטי מה שאת רוצה, אבל תזדרזי, כי הנה המלצרית מגיעה".
"ערב טוב".
"ערב טוב".
"תרצו שאספר לכם על המיוחדים שלנו הערב?"
"אוי נו באמת..." אני שומעת אותו ממלמל מתחת לשפם שאין לו, "עכשיו ייקח לה עוד שעה עד שהיא תחליט".
"אני דווקא מאוד רוצה לשמוע על המיוחדים שלהם הערב", אני תוקעת את המבט הכי זועף שיש לי בט'.
ובזמן שהיא מספרת לנו על כל השמות הנרדפים שיש להם לפרה, אני מנסה לבדוק אם לא בא לי בעצם דג. כן, דג. אופציות. מה יש?
אנחנו מדברות קצת על הדגים, וט' מבקש ממני להזדרז כי הוא רעב כבר מארבע אחר הצהריים.
"אוקיי, אז שתי כוסות יין אדום; אתה אדוני הזמנת את ההמבורגר מדיום-וול, ואת – את צריכה עוד כמה דקות", היא מסכמת.
"תודה" אני מחייכת בהתנצלות. אבל מה אני אעשה, אני לא מצליחה להחליט מה אני רוצה.
כדי לשפוך קצת אור על הסוגיה ביקשתי מהעורך היקר של האתר, שיפנה אותי למישהו שעוסק בבעיות קוגניטיביות. אז הוא נתן לי כמה טלפונים של פסיכולוגים טובים ואמר לי להחליט לבד את מי לראיין. יופי. שוב אני צריכה לקבל החלטות.
תודה רבה באמת!
כשהודיעו לי שהתקבלתי לבית הספר למשחק בניו-יורק והייתי צריכה להחליט אם לעזוב הכל ולנסוע, או לשכוח מזה ולהישאר, לקח לי בדיוק חצי שנייה כדי לקבל החלטה ולהתקשר לסוכן הנסיעות שלי.
גם כשט' ואני גילינו שאנחנו מאוהבים זה בזו, אבל לא יכולים להמשיך בקשר טראנס-אטלנטי, כי הוא בתל-אביב ואני בניו-יורק. קיבלתי את ההחלטה הזו בצ'יק. אבל לבחור בין פילה סלמון לפילה מיניון, זה כבר יותר מדי בשבילי.
וזה לא קורה לי רק במסעדות, זה קורה לי גם לפני פגישות חשובות, לפני אירועים חשובים ולא חשובים וגם כשאני עומדת מול הארון ואני לא מצליחה להחליט מה ללבוש!
וזו לא אותה דילמה ילדותית של בנות 14 שאומרות "אין לי מה ללבוש". אצלי הדילמה היא "מה יותר נכון ללבוש לפגישת עבודה". האם ללבוש את החולצה הזאת, שמשדרת "אני רצינית וחריפה", או לוותר על הלוק ה"שלי יחימוביצ'י" וללכת על מראה רך ונשי?... או אולי לשכוח מכל הבולשיט הזה ופשוט ללבוש את הדבר שיושב לי הכי טוב על התחת (לא אופציה?).
האמת היא שההתלבטויות האלה יכולות להוציא אותי מדעתי וגם לגרום לאיחורים מביכים. גם אם אני מכינה לעצמי את הבגדים ערב קודם, זה לא מבטיח שבבוקר הפגישה ארצה ללבוש אותם.
כלומר, אולי כן - אבל אולי גם לא.
ואני לא היחידה דרך אגב. יש לי חברה שלומדת באוניברסיטה כבר שש שנים ועדיין לא החליטה מה לעזאזל היא רוצה ללמוד. היא התחילה תואר במדעי המדינה ("לא מספיק יצירתי"), עברה ללימודי עיצוב פנים ("זה לא זה") ואז היא נרשמה למשפטים.
עכשיו יש לה תואר וחצי, אבל היא עדיין לא יודעת מה היא רוצה לעשות עם עצמה. ולא עזרו כל הטרקים שהיא עשתה בהודו, בצ'ילה ובברזיל. הבחורה פשוט לא מצליחה להחליט.
חברה אחרת שלי לא מסוגלת לצאת עם פחות מארבעה בחורים בו זמנית, כי חשוב לה להשאיר את כל האופציות פתוחות. ככה שאני לא ממש כזאת חסרת תקנה.
אבל ברצינות עכשיו, אני מנסה להבין מה הקטע שלנו. למה כל-כך קשה לנו לקבל החלטות?
כשההורים שלנו היו "בראשית דרכם", הכל היה כל-כך פשוט וברור: מתחתנים, כל הנשים הלכו ללמוד הוראה וכל הגברים חיפשו עבודה עם קביעות ופנסיה. רק אנחנו צריכים להקיף את העולם שבע פעמים עד שאנחנו מחליטים שבעצם אנחנו רוצים לחיות פה. רק אנחנו צריכים לצאת עם כל הבחורים/בחורות בעיר, לפני שאנחנו בוחרים עם מי להיות. ורק אנחנו צריכים ללמוד שלושה מקצועות שונים עד שאנחנו מחליטים מה הכיוון שלנו, אם בכלל.
כדי לשפוך קצת אור על הסוגיה הזאת של חוסר היכולת לקבל החלטות, ביקשתי מהעורך היקר של האתר, שיפנה אותי למישהו שעוסק בבעיות קוגניטיביות כאלה. אז הוא נתן לי כמה טלפונים של פסיכולוגים טובים ואמר לי להחליט לבד את מי לראיין.
יופי.
שוב אני צריכה לקבל החלטות, תודה רבה באמת!
בסוף פניתי לד"ר ציפי גלעדי, פסיכולוגית בשירותי בריאות כללית; אותה ציפי שהיו לה כמה עצות טובות על איך מתמודדים עם פחדים וחרדות. וגם הפעם היה בכוחה לעזור לי להבין קצת יותר מי נגד מי. אז אם גם אתם מוצאים את עצמכם מתקשים לקבל החלטות לפעמים, בואו איתי לראיון עם ציפי ותשמעו מה היא מציעה.
ודרך אגב, בסוף הזמנתי סטייק. אלא מה?