אפשר להגיד שבאופן בסיסי אני בחורה די מאושרת. וכידוע לעשרת קוראיי הקבועים והנאמנים, יש לי מין אופטימיות אינפנטילית כזאת בילט-אין שגורמת לי לראות הכל רוב הזמן די בוורוד. לא משנה מה קורה, אני תמיד מאמינה שבסוף הכל יסתדר, ושהכל יהיה בסדר.
אז מה אם אנחנו על הגבול של מלחמת אחים ואין לדעת לתוך מה אנחנו נכנסים, או אם זה בכלל יעזור? אז מה עם המנהיגים שלנו מובילים אותנו ישר לתוך הבוץ, וברגע שמתלכלכות להם קצת הנעליים הם מתפטרים? אז מה אם סקרים בינלאומיים מצביעים על כך שמערכת השלטון שלנו היא המושחתת ביותר בעולם המערבי? אז מה אם בכל פעם שאני נוהגת והרדיו באוטו דולק מפמפמים לי במוח תשדירי אימה על הקטל בכבישים וקשה לי שלא להיכנס מזה לסרטים.
ועוד המשרד לאיכות הסביבה מתחנן שנפסיק לזהם את חופי הרחצה שלנו, כי הים הוא המפלט האחרון שנותר לנו. ולי אישית עוד מעט מעקלים את המקרר כי המינוס שלי כבר מזמן חצה את קו המשווה. ונוסף לכך גם התקלקל לי המזגן וקשה לי לנשום מרוב חום. אז מה? הצלחתי לשכנע את עצמי שהכל לטובה, בטח שורפים כמה קלוריות כשמזיעים, לא?
כזאת אני, כל עוד כוחי בעטי, כל עוד ט' השתקן לצדי, כל עוד לא דווח על מחסור עולמי בקפה הפוך - מבחינתי הכל סבבה. אני אמשיך לשבת לי פה ולפנטז על העתיד הזוהר שלי ועל השמלה שאלבש כשאעלה לבמה ואודה לכל מי שבחרני כאשת השנה בתקשורת הישראלית.
אמרתי לכם, אופטימיות אינפנטילית.
רק מה? לפעמים, כשהאופטימיות שלי יוצאת להפסקת צהריים, אני קולטת מה שנעשה סביבי ומגלה כמה שזה נורא. פתאום אני מבינה שט' השתקן צודק, ושום דבר לא בסדר, והעתיד הוא בכלל בשוויץ. ואז אני מגיבה בדרך הכי טבעית - נכנסת לפאניקה ומקבלת קוצר נשימה.
וכמו כדור שלג, ככל שאני חושבת על זה יותר, זה יותר מפחיד אותי ויותר קשה לי להירגע ולחשוב מה עושים. הדבר היחידי שבא לי לעשות זה להיכנס למיטה ולחכות שהכל יעבור.
הבעיה היא שיש לי טלפון, ונייד ואס.אמ.אסים ואי מייל ומסנג'ר ופקס ומענה קולי - ובסוף מי שממש רוצה, מצליח להשיג אותי. וזה בדרך כלל מישהו מהעבודה שמתקשר לברר למה בדיוק אני מחכה והאם שכחתי מהדד ליין. או שלעורך הטרוד שלי אין זמן להעלות את הכתבות שלי לאתר ואני נכנסת לסרטים שאני לא יודעת לכתוב, והנה, או-טו-טו, בטלפון הבא הוא מודיע לי שהוא זורק אותי מהאתר. (העורך מתכבד להודיע: לא בגלגול הזה. סורי...)
ואז צצה לי עוד מחשבה מרנינה בראש: מה אני אעשה אם גם יפטרו אותי מהעבודה? מאיפה יהיה לי כסף לתקן את המזגן? לשתות הפוך? רק המחשבה על מה שעלול לקרות, מספיקה בשביל לשתק אותי לעוד שלושה ימים.
עכשיו, לקחת נשימות עמוקות ולחשוב חיובי כולם יודעים, אבל אני רוצה שמישהו יגיד לי מה עוד אפשר לעשות כשהתקף החרדה נכנס לפעולה. כי למה לסבול אם יש מומחים?
ככה מצאתי את ד"ר ציפי גלעדי, פסיכולוגית קוגניטיבית שעובדת בזכרון-יעקב ובמרפאת "כללית רפואה משלימה" ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב ומתמחה גם בטיפול בחרדות בשיטה ההתנהגותית. אם היא לא יודעת דבר או שניים על פחדים וחרדות, מי כן? אז בואו איתי.