מכירים את האנשים האלה שכבר מגיל שבע יודעים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים? חברה שלי למשל, שכיום היא עורכת דין מצליחה ומעצבנת? השתתפה בחוגים של נוער שוחר חוק ומשפט כבר בכיתה ג'. אח שלי, מהנדס המחשבים? מצא את ייעודו כבר בכיתה ב', כשההורים שלי קנו לו את ה-i mod של שנות השמונים, הלא הוא ה"קומודור 64" המפורסם.
לפעמים נדמה לי שכולם סביבי יודעים משהו שאני לא. כאילו שבאו ולחשו להם באוזן, בסוד מה קורה ורק אני נשארתי לבד במערכה, לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות.
וככה התברברתי לי שנים רבות וניסיתי למצוא את התחום שיעניין אותי מספיק כדי שארצה לעסוק בו גם בעוד ארבעים שנה. לדעתי, זה בכלל טיפשי שמצפים מחבר'ה בני עשרים לקבל החלטות כל כך גורליות לגבי העתיד שלהם, כשרק לפני חודש הזדכו על הקיטבג.
מי הנהיג את המנהג הזה בכלל? מי אמר שככה זה צריך להיות? פלא שאחר כך אנשים פה מתחרפנים ומתחילים לאכול פטריות? (לא שאני בעד או משהו, אני רק אומרת).
אז ניסיתי משחק, ניסיתי פרסום, ניסיתי לברוח לניו-יורק, הכל רק לא לתת לחברים/ הורים/ דודים/ ט' את הסיפוק של להראות לי שהם צדקו, כשאמרו לי שאני צריכה לכתוב.
כמובן שבסוף, אחרי שנים של התחבטויות ושל לעשות דווקא, חזרתי בדיוק לאותה נקודה שממנה התחלתי, והנה היום אני יושבת וכותבת. רק שעכשיו אני עושה את זה בלב שלם ומתוך בחירה. (והערה של העורך – את עושה את זה נפלא!)
את אותו תהליך בדיוק עברתי גם בחיפוש בן זוג. שנים יצאתי רק עם כל מיני "ווירדוז" שכתבו שירים ועישנו "נובלס". בקיצור - אנשים עמוקים ודיכאוניים. הערצתי אותם על שלא הלכו בתלם, אבל מהצד האחר, הם גם לא הלכו לשום מקום. וגם מערכות היחסים שלי איתם לא הלכו לשום מקום.
עד שבסוף מצאתי את ט', שהיה הבחור הראשון שלא נתן לי לשחק איתו משחקים ולאט לאט נרגעתי. אבל את הסיפור הזה נשמור לפעם אחרת. מה שבעצם אני מנסה להגיד זה שאם הייתי קצת יותר רגועה וקצת יותר ממוקדת, ועם הרבה יותר ביטחון עצמי, יכול להיות שלא הייתי מתענה כל כך הרבה זמן בלחפש את עצמי. נשמע מוכר?
אבל מה לעשות שעוד לא המציאו זריקות לביטחון עצמי. בשביל זה צריך להשקיע הרבה זמן והרבה עבודה עצמית, אבל כשמשיגים אותו סוף סוף, אין דבר יותר טוב מלהרגיש טוב ובטוח עם עצמך.
עכשיו, מכיוון שהבנתי כבר שאני לא מושלמת (כן, אני יודעת, גם לי זה היה שוק טוטאלי), אני כל הזמן מחפשת דרכים לשפר את עצמי. ניסיתי לברר אם יש איזושהי שיטה, או טכניקה שיכולה לעזור לי להיות יותר ממוקדת בחיים שלי. יותר שלווה ויותר בטוחה בעצמי.
נחשו מה? יש!
קוראים לזה מדיטציה בדמיון מודרך, שאותה רקחה בחורה מקסימה בשם אורית אלדר, שהיא מטפלת הוליסטית ב"כללית רפואה משלימה". וכשמתרגלים את המדיטציה הזאת באופן קבוע, מתחילים למצוא את השקט הזה שהיה חבוי בנו כל השנים, השקט הזה שאומר לנו לסמוך על עצמנו, ללכת אחרי הלב שלנו ושהכל יהיה בסדר.
אלדר קוראת לזה למצוא את היהלום שבלב. אני קוראת לזה שיטה מצוינת להפיג מתחים ולהרפות לחצים, וכן, גם להסתכל קצת פנימה, זה בטח לא מזיק.
רוצה עוד? אלא מה?... לחץ/י כאן.