איזה לחחחחחחחחחחחחחחחץ.
הסיפור הוא כזה, לפני כמה ימים יצאתי לי בבוקר מהבית, אולי טיפה באיחור, אבל כולם אומרים שאני משתפרת בקטע הזה, כך שהפעם לא נעשה מזה עניין.
נעלתי את הדלת, ירדתי במדרגות ואז נזכרתי ששכחתי את הנייד שלי. עליתי בחזרה למעלה ולקחתי אותו. שוב ירדתי למטה ואז נדמה היה לי ששכחתי לכבות את הדוד. שוב, עליתי, בדקתי, ראיתי שהוא כבוי. סתם עליתי, לא נורא, שוב ירדתי למטה ושוב נזכרתי במשהו...
יכול להיות שלא הוצאתי את המגהץ מהשקע כשסיימתי לגהץ לעצמי את החולצה? לא... לא יכול להיות. כבר עשר שנים שאני מגהצת לעצמי חולצות ואף פעם לא שכחתי לנתק את המגהץ מהחשמל, אבל לא הייתי רגועה אז עליתי לבדוק. המגהץ היה מנותק, הבית לא עלה באש, כולם בסדר.
חוץ ממני.
מה קורה לי, חשבתי. מתי הפכתי לכזאת פסיכית ואיך זה שאני לא מסוגלת לבצע פעולה כל כך בנאלית כמו לצאת כבר מהבית, כי עכשיו זה כבר לא איחור קטן, זה איחור פראי ודווקא היום כשאני נפגשת עם איזה עורכת של עיתון שאני רוצה לכתוב בו.
קבענו להיפגש באיזה קפה בתל-אביב ואני לא מצליחה להבין למה. למה אנחנו תמיד עושים את זה לעצמנו? כמה פעמים צריך לעמוד בפקק ארבעים דקות ואחר כך להסתובב עוד ארבעים דקות עד שמוצאים איזו פיסת מדרכה קטנה עם כחול לבן, או חניון מאולתר באמצע שנקין לפני שנלמד שלא תמיד חייבים להיפגש בתל-אביב. מה קרה, אי אפשר להיפגש פעם אחת בהרצליה? חדרה עשתה לנו משהו רע?
בסוף הגעתי. באיחור של כמעט שעה אמנם, אבל הגעתי. שלוש כוסות ריקות של אספרסו קצר שעמדו על השולחן העידו על כך שמישהי פה עצבנית. גם אם היא הצליחה להירגע מהאיחור שלי, עם כל הקפאין הזה בדם, פרסומת ל"אולווייס" היום היא כבר לא תהיה. סיימנו את הסמול טוק. וניגשנו לעניין.
"תראי", היא אמרה, "אתמול היתה לנו ישיבת מערכת ו..."
הרגשתי איך בבת אחת, יורד עלי מסך שחור, כי כשהבוסים אומרים "תראי", זה כמו שחבר אומר "אנחנו צריכים לדבר..." כבר שמעתי את ההמשך בראש: "תראי דנה, יש קיצוצים, אנחנו נאלצים להוריד את מספר הכתבים. זה לא שאנחנו לא רוצים אותך, את מאוד מוכשרת בלה, בלה, בלה..."
"דנה!? דנה, את איתי?!?!"
"כן, כן, אני שומעת", התנערתי.
"למה את כל כך חיוורת? החלטנו לתת לך טור אישי..."
"מה?"
"כן, אמרתי לך שהיתה לנו אתמול ישיבת מערכת והחלטנו שבלה, בלה, בלה..."
"נותנים לי טור אישי? לא מוותרים עליי בגלל אילוצים וקיצוצים?"
"מה פתאום, מי אמר לך את זה?"
"לא, לא, לא אמרו לי, פשוט חשבתי ש... עזבי, זה לא חשוב".
כששמעתי כמה נמוך השכר שהם משלמים, רציתי להגיד לה שתלך לעזאזל. בשביל זה כמעט גרמת לי להתקף לב? אבל במקום זה הזמנתי לעצמי עוד לאטה תנחומים.
בינתיים היה לה טלפון, והיא התנצלה ואמרה שהיא חייבת לרוץ. "רוצי, רוצי, לא יזיק לך לרוץ קצת", חשבתי לעצמי. חייכנו זו לזו, ובשיא הצביעות עוד אמרתי לה תודה. ואיך שהיא יצאה חייגתי לט'.
אחרי שהוא הרגיע אותי, הוא הזכיר לי את כל המינהלות שהייתי אמורה להספיק לעשות באותו יום. "אל תשכחי למלא את הטפסים של הביטוח, לשלוח את הפקס, לאסוף את המכנסיים מניקוי יבש, לשלם ועד בית, לעשות תיאום מס..."
טוב די!!! הבנו, היום אני על תקן מזכירה. אל תשכח שפעם כבר ניסיתי להיות מזכירה של מישהו, כשהייתי סטודנטית, הוא פיטר אותי אחרי שבוע. ניתקתי לו שיחות טלפון חשובות, איחרתי קבוע ברבע שעה ופעמיים שפכתי לו קפה על המכנסיים. בטעות כמובן.
בקיצור, לפני כמה ימים הגעתי הביתה והרגשתי שפתאום נגמר לי האוויר. אבל למה? אין לי אסטמה, אני בכושר גופני סביר פלוס, לא שותה אלכוהול, לא מעשנת, לא בולעת טריפים... למה אני לא מצליחה למלא את הריאות? מכירים את זה? זה מה שקורה לנו כשאנחנו בלחץ. לחחחחחחחץ! אז למה אנחנו כל כך לחוצים? מה הלחץ הזה עושה לנו ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להירגע? הרבה.
התחלתי לברר, ומצאתי את ד"ר אורי גן-אל, איש נחמד מאוד, שהוא במקרה גם רופא משפחה, גם מומחה בהיפנוזה רפואית, גם מנהל מרפאת להבים וגם סגן מנהל מחוז דרום של שירותי בריאות כללית, ואת ד"ר איתי שצקר, מנהל המרפאה לטיפולים משלימים של שירותי בריאות כללית בתל-אביב.
לשניהם יש כמה פטנטים. כלומר, אין פה ניסים, אבל יש הרבה שיטות שיכולות לעזור לצאת מהלחץ ולחיות יותר טוב. ניסיתי אותן ונחשו מה? חזרה אלי היכולת לקחת שלוקים גדולים של אוויר. רוצה גם? בואי איתי (ובוא, אני לא מפלה...) - ונשמע מה הם אומרים. כי אם את לחוצה, חנוקה ואין לך אוויר, הרבה פעמים השמאל אשם!
סי יו נקסט טיים,
דנה