|
השעה ארבע וארבעים.
בעוד עשרים דקות תקרא הדודה "להוריד עטים" וזהו נגמרה הבחינה!
עשרים דקות זה כל הזמן שנשאר לי כדי לענות על עוד שתי שאלות.
מה קורה פה? לאן לעזאזל נעלמו שעתיים וארבעים דקות? מה עשיתי עד עכשיו?
למה כולם כותבים כל-כך הרבה? וכל-כך במרץ? מה הם כותבים שם פור גודס סייק?
הם יודעים משהו שאני לא?
אלוהים אדירים, מה עושים? אני לא יכולה להיכשל בבחינה הזאת.
אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להיכשל בבחינה הזאת.
זה מועד ב'.
אם אכשל אצטרך לקחת את הקורס מחדש.
אם אצטרך לקחת את הקורס מחדש זה אומר שיהיו לי יותר מדי שעות בסמסטר הבא.
אם יהיו לי יותר מדי שעות בסמסטר הבא, לא אוכל לעבוד.
אם לא אוכל לעבוד לא יהיה לי כסף.
אם לא יהיה לי כסף, לא אוכל לשלם שכר דירה.
אם לא אוכל לשלם שכר דירה, יזרקו אותי ממנה.
אם יזרקו אותי מהדירה, אני אצטרך לחזור לגור אם ההורים.
לאאאאאאאא!!!!!
בזזזזזז... השעון המעורר מצלצל.
אני מתעוררת שטופת זיעה קרה.
אההה.... איזה מזל, זה היה חלום. חלום בלהות אמנם, אבל לפחות זה לא קרה באמת.
עדיין לא, בכל אופן.
השעה שמונה. הבחינה היום בצהריים.
יש לי מספיק זמן כדי לשבת בשקט ולעבור על כל החומר, לפחות עוד פעם אחת.
אני מרתיחה מים לקפה. ממלאה את הקומקום עד הסוף. אני אצטרך הרבה קפה עד הבחינה הזאת.
הנה אני יושבת לי בסבבה, עוברת על החומר. הכל מוכר, הכל ידוע, ממה יש לי לפחד?
אבל רגע. מה אם לא הימרתי נכון? מה אם הפרק שלא למדתי יופיע בבחינה. מה אעשה אז?
ואם אשכח הכל? ואם ואם ואם...
את רוב הבוקר אני מבלה בשירותים.
עכשיו אני מבינה למה התכוון הרופא כשאמר שיש לי מעי רגיז!
בסביבות אחת עשרה, אני מרגישה איך הפחד מתחיל לכרסם לי את הבטן.
"אוף תירגעי", אני אומרת לעצמי. נושמת כמה נשימות עמוקות.
מכינה עוד קפה.
את לא נורמלית. זאת כבר כוס חמישית. אולי תאכלי משהו במקום.
אני מגיעה לפשרה עם עצמי ומכינה לעצמי טוסט.
וקפה.
כן, כן, יש לי שיחות כאלה עם עצמי. מה, לכם לא?
אני תוהה אם לא כדי שאכין לי איזה שליף קטן, ממש קטן, רק כמה ראשי פרקים ותאריכים, שיהיה, ליתר ביטחון.
אני נזכרת שכשהייתי בת תשע, הלכנו ביחד, כל ילדי השכונה, למכולת של מנחם, וכל ילד פילח לעצמו חפיסת מסטיק XXX. כולם הגיעו הביתה בשלום, ורק אותי תפסו. אוי איזה בלגן היה שם. הוא קרא להורים שלי, אני קיבלתי עונש, בכיתי, הצטערתי, זה לא עזר. מאז אני לא מסוגלת לראות מסטיק XXX מרוב בושה.
אני יורדת מהעניין של השליף.
שתיים עשרה וחצי. אני נכנסת להתקלח. אחר-כך אני בוחרת מה ללבוש.
מתלבטת בין חצאית מיני לחצאית מיקרו מיני. בכל זאת, המרצה הוא גבר.
אני אקרא לו כדי לשאול שאלה, ומי יודע, אולי החצאית שלי תבלבל אותו מספיק כדי לתת לי רמז.
בסוף אני לובשת ג'ינס וחולצה מכותנה, כי כזאת אני.
בפנטזיות שלי אני פצצת מין שמפתה את המרצים שלה ומוציאה מהם תשובות, אבל במציאות אני חננה שלובשת את מה שהכי נוח. (לא עד כדי כך חננה, אמנם לבשתי חולצה מכותנה, אבל ויתרתי על החזייה).
אני מגיעה לאוניברסיטה.
כמובן שאיחרתי.
כולם כבר תפסו את המקומות הטובים בסוף.
"שיט", אני יושבת ממש מתחת לאף של הדודה.
למה איחרתי? למה?! היה לי כל-כך הרבה זמן.
אני מסתכלת לצדדים, לראות מי יושב לידי.
כמובן שמימיני יושבת הכלבה הזאת שלא מוכנה לתת לאף אחד לצלם את הסיכומים שלה, ומשמאלי עוד איזה חנבץ שמסתיר את המחברת שלו עם היד.
תודה אלוהים. באמת תודה רבה!
"המרצה יגיע בעוד שעה, אם יש לכם שאלות. אתם יכולים להתחיל. בהצלחה לכולם".
אני פותחת את חוברת הבחינה, מעיינת בשאלות. שאלה ראשונה עוסקת בפרק הזה שהימרתי שלא יהיה. אני מחליטה שחילוניות זה לא מספיק. אני אראה לו מה זה, אני הולכת לעשות לאתאיזם את מה שטום קרוז עשה לסיינטולוגיה.
אני שומעת את העטים של כולם חורשות על הדפים ואני עוד לא כתבתי מילה.
אני נזכרת בחלום שלי. אין לי אוויר. הנה זה בא... אלוהים, הצילו!!!
טוב, אני מודה שקצת נסחפתי עם התיאורים שלי, אבל אני יודעת שאני לא היחידה בעולם שסובלת מחרדת בחינות. ואת, או אתה, בטח ובטח לא המצאתם שום דבר חדש, ואני ממש מתנצלת אם אני מקלקלת לכם...
אז אם גם את או אתה מרגישים איך הדופק שלכם מתחיל לעלות והידיים מזיעות בכל פעם שאתם ניגשים לבחינה, בואו איתי לראיון עם ד"ר איתי שצקר, רופא ומטפל בהיפנוזה ודמיון מודרך בשירותי בריאות כללית. יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי להיפטר מהחרדות.
אז תחזיקו מעמד, וניפגש בפעם הבאה.
דנה.
ד"ר איתי שצקר הוא מנהל המרפאה לטיפולים משלימים של שירותי בריאות כללית בתל-אביב, ומומחה בהיפנוזה רפואית
דנה אשל כותבת ב"20 פלוס" על נושאי גוף ונפש
עוד טורים של דנה:
|