שלום, אני דנה
ויש לי בעיה
עם התחת שלי

תמיד חשבתי שאם רק ארד חמישה קילו, כל החיים שלי ייראו אחרת.

השמיים יהיו כחולים יותר, הציפורים יצייצו במיוחד בשבילי, ואני? אני אתהלך לי ברחובות, בשמלה פרחונית ומתנופפת, עם חיוך גדול ושיער בריא ומלא ברק, בדיוק כמו בפרסומות... (אגב, גם כששקלתי חמישה קילו יותר ממה שאני היום, חשבתי ככה, וגם כששקלתי חמישה קילו פחות. בקיצור, החלום נשאר אותו חלום. זה רק המשקל שמשתנה.)

אבל רגע, איפה הנימוסים שלי? היי, אני דנה.

יש לי השכלה, יש לי פרנסה, יש לי קורת גג עם רעפים וזפת, ואפילו יש לי אהבה. הבעיה היא שיש לי גם בעיה עם התחת שלי. שמתי לב שכמה שהוא לא מצטמק, הוא לא מגיע אף פעם לממדים שמספקים אותי.

ט', בן זוגי (אני כבר רואה שאני צריכה להתנצל. אז יש לי. אז מה...) טוען שאני מדברת שטויות. אבל עמוק בלב אני יודעת כמה שאני רחוקה ממידה 32.

אז נכון ש"בגילי" כבר הייתי אמורה להתבגר ולהבין שלא מידת המכנסים ולא החמישה קילו האלה הם שיובילו אותי לאושר אמיתי. אבל מה לעשות, אני חיה בעידן שמפציץ אותי מבוקר עד ערב בדימויים של "המראה הדו כיווני". מקדימה ומאחורה צריך להיראות אותו דבר, שדוף ושטוח. ומי שלא מצליחה להידחס לתוך ג'ינס אינסטלטורים וחולצת בטן בלי להישפך לכל הכיוונים, אין לה מה לחפש פה. ככה זה אצלנו, אם את לא רזה את לא קיימת. שבי בבית ותסרגי בחושך.

אולי אם הייתי חיה בתחילת המאה שעברה, היו חושבים שאני גפרור. מאה ושמונים סנטימטרים של עלה נידף ברוח. אבל נכון להיום, אני מ-ק-ס-י-מ-ו-ם בסדר. כשמתסכלים עלי (ובייחוד כשאני מסתכלת על עצמי) אף אחד לא חושד שאני מבלה יותר מדי זמן ב"מקדונלד'ס". מהצד האחר, אף אחד גם לא חושב שאני מבלה יותר מדי זמן בחדר כושר.

וזו לא רק אני. יש לי חברות שאין להן חבר, שבטוחות שהסיבה היחידה לכך שאין להן אהבה היא הבטן שלהן, שקצת מידלדלת, או הירכיים שלהן, שעבות מדי. ומה אני אמורה לעשות? להגיד למאיה - "תקשיבי מאיה, הגוף שלך בסדר גמור, לא זאת הבעיה, הבעיה היא שלפעמים את יכולה להיות פשוט קרציה?"

מה שהכי הורג אותי זה שלא מדובר פה בחבורת קונפות דביליות שלא מבינות כלום מהחיים שלהן. יש לי חברות שמנהלות 200 איש בחברות היי-טק וסוגרות עסקות בסכומים שהיו יכולים לסדר לי, לך, לחצי מתל-אביב ולפעמיים באר-שבע את החיים שלוש פעמים. אבל מה לעשות? כשיושב לך משהו על הלב, את לא יכולה להתעלם ממנו. במקרה הזה, זה הגוף שלנו, ולא משנה כמה חכמות נהיה וכמה מוערכות בעבודה נהיה וכמה וכמה וכמה, אם הדימוי העצמי שלנו ירוד ולא טוב לנו עם איך שאנחנו נראות (ונראים), לא יהיה לנו טוב גם בשום תחום אחר.

אבל אני לא פה כדי לספר לך את מה שאת כבר יודעת. אני פה כדי להגיד לך (וגם לעצמי) שהגיע הזמן להוציא את השטויות מהראש. בכוח אם צריך. אנחנו לא צריכות להגיע לתת-משקל כדי להצליח בחיים, או כדי שיאהבו אותנו. כל מה שאנחנו צריכות לעשות זה לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, לאהוב את עצמנו ולהתרכז בדברים אחרים ולא רק בכרס או בצלוליט.

כי ברגע שאת מרגישה טוב ושלמה עם עצמך, ואת מודעת ליכולות שלך ולצדדים החזקים שלך, את הרבה פעמים גם מאושרת יותר, ופה בא הפאנץ' ליין: ורואים את זה.

וכשאת מקרינה את זה החוצה, כולם רואים את מה שאת כבר יודעת בפנים, שאת אחלה בן אדם שבעולם. ושלא משנה מה מידת הג'ינס שלך, מגיע לך לאהוב, מגיע לך להיות מאושרת, מגיע לך לצאת עם בחורים שווים.

אז אם גם את מרגישה שלפעמים את נותנת לטיירונים שלך או לתחת להשתלט על הביטחון העצמי שלך ורוצה לדעת איך להגיע לנקודת השפיות וגם איך להישאר בה, לנסיה נגלברג,

פסיכולוגית שיקומית שעובדת בקבוצת שירותי בריאות כללית, יש כמה רעיונות. ואת מוזמנת לקרוא עליהם בכתבה הבאה: איך להפוך לבייב בלי להוריד אפילו גרם אחד.

סי יו נקסט טיים,

דנה

דנה אשל כותבת ב"20 פלוס" על נושאי גוף ונפש