פעם, כשלא היה לי חבר, נהגתי לשבת שעות ולפנטז על איך ייראו החיים שלי כשתהיה לי אהבת אמת... (כי סתם דייטים עם כל מיני לוזרים עם פחד מאינטימיות וכל מיני תסביכי אקסיות ואדיפוס, לא תופסים!)
הפנטזיות האלה כאבו יותר בימי הולדת ובימי אהבה כגון הולנטיינ'ס דיי הזה שחל עלינו לא עלינו. או אז הייתי מפסיקה לפנטז ומתחילה לבכות על מר גורלי.
הייתי בטוחה, אבל בטוחה, שברגע שאני אמצא אהבה, כל שאר הדברים בחיים שלי יסתדרו מעצמם ואני אתהלך לי יחפה על חוף ים ענוג, בשמלה קיצית ועליזה, אם אפשר של ג'ון גליאנו, המרמזת על גוף מושלם ושיזוף רך, שערי יתנופף לו ברוח המלטפת והחיים יראו כמו פרסומת אחת גדולה לאושר.
אחרי הכל, מה כבר יכול להיות רע? הרי כשאת מאוהבת, כולם על האם-אמו שלך, ולא אכפת לך מכלום, חוץ מאשר ממושא האהבה שלך, לא?
אז זהו שלא!
לרגל ולנטיינ'ס דיי העומד בפתח ומאיים להכניס את כולנו לעולם של דמיון מופרז ויגון עמוק, החלטתי לנטוש את הפנטזיה ולתת לכם את האמת בפרצוף. אלה החיים האמיתיים, אז תחזיקו חזק.
לפני כמה ימים יצאנו בערב לחברים....
כיאה לכל מפגש חברתי, הגברים עמדו ליד שולחן המלוחים ודיברו על... (אין לי מושג על מה הם דיברו, וזה בוודאי לא היה ממש חשוב). ואילו אנחנו, הנשים, ישבנו סביב השולחן והחלפנו מתכונים, ולאו דווקא מהסוג שעוסק באוכל!
בניגוד לגברים, שצריכים כמה בירות כדי להרגיש משוחררים מספיק כדי לפתוח את הלב ולדבר על הרגשות שלהם כלפי בית"ר ירושלים, לנו הבנות הספיקו כמה כוסות קפה כדי לשפוך את הלב בפני הפורום המזדמן הזה, ולספר לכולן איך בן הזוג שלנו אכזב אותנו כשהוא לא טרח אפילו להוריד את הצלחת שלו מהשולחן, כשהכנו לו ארוחת ערב רומנטית (כי בדיוק שידרו איזה משחק כדורגל בטלוויזיה, נו מה).
העלילה מסתבכת
באיזהשהו שלב מישהי שאני לא אציין את שמה ולא אספר לכן כמה אני שונאת אותה, סיפרה לנו שלכבוד ולנטיינ'ס דיי, חבר שלה לוקח אותה לסוף שבוע רומנטי בצפון. ואז בשיא של חוסר רגישות כלפינו, הנשארות בבית, היא עוד פירטה בפנינו את שלל הטיפולים, המסאז'ים והפינוקים המצפים לה בסוף השבוע ה"הכל כלול" שלה.
אותי לא עניינו הפרטים, כמו שעניין אותי לדעת לפני כמה זמן, הוא - בן הזוג שלה - הזמין להם את החדר. כי אני יודעת כמה קשה למצוא מקום פנוי בכל מאורות האוהבים האלה בסופי שבוע כמו ולנטיינ'ס דיי. לפי החישוב שלי הוא הגה, תכנן וסגר את סוף השבוע הזה לפחות חודשיים מראש.
ט', לעומת זאת, הוולנטיין הפרטי שלי, בכלל שכח מהעניין. או ששכח, או שהתעלם באלגנטיות מהעובדה שהתאריך הזה מתקרב אלינו בצעדי ענק ומאיים לחשוף את פרצופנו האנטי-רומנטי בפני כל העולם, אם לא נתכנן מהר משהו "ספונטני" לציון אהבתנו הנצחית והבלתי מנוצחת.
וזה יפה, בגלל שכבר שלושה שבועות אני רומזת לו על בוא החג ברמזים דקים כמו: "בייבי, עוד מעט ולנטיינ'ס דיי והשנה אני רוצה שנעשה משהו". טוב, זה ידוע שגברים לא מבינים רמזים.
את הדרך הביתה עשיתי בשתיקה שאופיינית לי רק בשני מצבים: א' כשאני רעבה מאוד ועסוקה בלתכנן מה אכין לי לאכול כשנגיע הביתה. וב' כשאני כועסת על ט' ואין לו מושג למה.
עכשיו, היות והוא ידע שלא יכול להיות שאני עדיין רעבה, אחרי ש"רק טעמתי" מכל מה שהיה על השולחן, ט' הבין שהוא כנראה עשה משהו.
העלילה מסתבכת הרבה יותר
- "מה קרה?"
- "כלום".
- "או, כבר מזמן לא שמענו את ה'כלום' הזה. במקום לבחוש בזה כל הלילה, אולי תגידי לי עכשיו מה עשיתי?"
פתאום, לתדהמתי (אני יודעת, גם לי זה היה שוק מוחלט), התחלתי לדבר בפולנית. "זה לא מה שעשית, זה מה שלא עשית", עניתי.
- "אוי כמה שאני אוהב את משחקי המילים האלה שלך".
- "הם ביחד כבר עשר שנים והוא עדיין לוקח אותה לסופי שבוע רומנטיים. אנחנו ביחד רק שלוש ואתה אף פעם לא לוקח אותי לשום מקום". (וכן, אפילו אני התקשיתי להתעלם מהשוביניזם הדבילי שזועק מהאמירה הזאת שלי). ואם כבר, אז כבר! "אתה אף פעם לא מביא לי פרחים, אתה אף פעם לא מפתיע אותי בסופי שבוע או בכרטיסים להופעה, או להצגה או לכלום! כלום! כלום!".
- "דבר ראשון ולנטיינ'ס דיי זה לא חג שלנו, דנה, זה חג של הגויים. וגם אצלם זה סתם גימיק שיווקי של כל היצרנים שמנסים להיפטר מהבונבוניירות הישנות שלהם שנשארו להם מחג המולד. וחוץ מזה, מה עם כל הדברים שאני כן עושה?"
בשלב הזה כבר באמת היה לי קשה להפסיק. "זה שהפסקת לנחור בלילה זה לא נקרא מחווה רומנטי?", התפלק לי.
בקיצור – נסענו בדממה רועשת כל הדרך הביתה.
לילה. במיטה. ערה
אחר כך, בלילה, כשקצת נרגעתי, מצאתי את עצמי מהרהרת חצי לילה בשאלה שלו. באמת מה עם כל הדברים שהוא כן עושה?
אמנם הוא לא שולח לי פרחים, אבל הוא תמיד קם ראשון ומכין לי קפה בבוקר. ונכון שעוד לא סימנו "וי" ליד סוף שבוע ביערות הכרמל, אבל מה עם זה שכל בוקר הוא נוסע לעבודה במונית שירות כי אולי לא יתחשק לי להישאר בבית ולכתוב ואני ארצה את האוטו בשביל לצאת לאנשהו.
וכשאני מבואסת נורא או שאני מרגישה שהתנהגו כלפי באי- צדק, בדיוק אז הוא מתקשר, והוא אפילו לא צריך להגיד שום דבר, מספיק לי שהוא חווה את זה איתי ועד לכל התהליכים שאני עוברת כדי להרגיש את המשמעות האמיתית של האהבה. וכשהייתי בחו"ל, ט' ישן על הספה שבוע שלם כי, כדבריו, "אני לא אוהב לישון במיטה בלעדייך". זה לא רומנטי? והפעם ההיא שהוא עזב הכל ובא הביתה באמצע יום עבודה כי הוא שמע בקול שלי שבכיתי?
אז מי אמר שרק סוף שבוע בצימר זה רומנטיקה? גם לשמור לי את הקרמבו האחרון בקופסה זה משהו, לא?
אז איך נחגוג השנה את ולנטיינ'ס דיי, אני עוד לא יודעת. אבל אני לא אתפלא אם זאת תהיה ארוחת ערב של חביתה וקוטג' מול המהדורה המרכזית. אבל מה אכפת לי? חבר של ט' הגדיר את זה יפה כשאמר לו פעם: "אתה, מאז שיש לך את דנה, לא מעניין אותך כלום!"
אז אולי התפקיד של היום הזה הוא לא לקנות פרחים ובונבוניירות, אלא להזכיר לנו שיש מישהו שמתעניין רק בנו ואוהב אותנו, כמו שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו.
ואם אין, זה גם לא נורא. מה שטוב הוא שגם בשנה הבאה יש ולנטיינ'ס דיי.